מאמר מעניין, "שופר אזהרה באוזני האופוזיציה" כותרתו, פרסם הרב יואל בן נון בשבת שעברה בעיתון "מקור ראשון". בן נון ערך השוואה בין הקולות שהוא שומע היום במחנה הליברלי, בעקבות חקיקת חוק הלאום, לבין הקולות ששמע במחנה הלאומי אחרי חתימת הסכמי אוסלו, וההשוואה הזו מפחידה אותו.
"הייאוש במחננו היה נורא", הזכיר. "כעבור חודש נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. במחננו עשו חשבון נפש", העיד, "ואני תרמתי לזה תרומה מכרעת. האם מישהו עשה חשבון נפש ב'מחנה הדמוקרטי'? לדעתי כלל לא". "אנחנו בסכנה ממשית", סיכם, "אם לא יקומו דמויות סמכותיות בציבור הליברלי־ציוני וירגיעו את הרוחות, נהיה בסכנה".
ההשוואה בין השיח שהתנהל בימין ערב רצח רבין, שיח שכבר מזמן קובע כ"הסתה", לשיח שהולך ומחריף נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה היום, בנימין נתניהו, היא השוואה חשובה. היא חשובה לא לצורכי ניגוח פוליטי הדדי, וגם לא לטובת מחקר אקדמי במדעי המדינה. היא חשובה כי השורה התחתונה שלה משליכה, ועוד תשליך גם הלאה, על עתידה של המערכת הפוליטית, על עתידה של הדמוקרטיה שלנו, ועל עתידו של השיח הציבורי בישראל.
ובהשוואה הזו, לפי כל קנה מידה, השיח שמתנהל היום בשמאל נגד נתניהו הוא חריף יותר, בוטה יותר ומסוכן יותר מזה שהתנהל מול יצחק רבין המנוח. הוא לא מסוכן במובן של ביטחונו האישי של ראש הממשלה. הוא מסוכן במובן של מה שהוא ישאיר אחריו ביום שאחרי נתניהו. וכשהיום הזה יגיע, והוא יגיע מתישהו, נישאר עם אדי הדה־לגיטימציה החריפים שהותירה לנו האופוזיציה נגד נתניהו, בכל מה שנוגע להחלטות שקיבלה ממשלתו, ואלה ישפיעו על יכולתן של הממשלות הבאות - תהיינה אשר תהיינה - לקבל פה החלטות.
בלי להסתתר
בואו נדבר על הטרמינולוגיה. שהרי לאחר רצח רבין הסבירו לנו חזור והסבר כמה גדול משקלן של מילים ומה בכוחן לעשות. אין ספק שבימי ההפגנות הגדולות נגד אוסלו נזרקו לחלל המחאה אמירות קשות. קשות מאוד. מי קראו אותן? כמעט תמיד אנשים פרטיים. מפגינים שאיש מאיתנו לא ידע את שמם, ואיש גם לא התייחס אליהם ברצינות יתרה מזו שמוקדשת בדרך כלל למפגינים אנונימיים שקוראים קריאות.
התבגרנו ב־20 ומשהו שנה, עברנו טראומה ציבורית קשה, ערכנו חשבון נפש ולאן הגענו? למקום שבו אפשר רק להתגעגע לאמירות ההן. קחו לדוגמה את אהוד ברק. איש רציני, ראש ממשלה לשעבר, מי שעמיתי, בן כספית, בראיון המרתק שערך איתו לקראת ראש השנה, כינה בתואר "ראש האופוזיציה דה־פקטו... המנסח האולטימטיבי של תנועת אנטי־נתניהו... הלוחם הקדמי בקרב על הדמוקרטיה", מי ש"מגן בחֹרי אף על הערכים הליברליים".
אפשר לספר עד מחרתיים סיפורים על ההסתה, כביכול, של נתניהו נגד רבין. נתניהו, בימים ההם, לא העז להתקרב לפרומיל מהביטויים שבהם משתמש נגדו היום ברק. לפני חודשיים צייץ ברק בטוויטר: "כשהגיעו הטענות על שחיתות ומחסור, הוא אמר 'לא יהיה כלום כי לא היה כלום', רעייתו אמרה: 'אם אין להם לחם שיאכלו עוגות'. לא עזר להם ביום הדין". ההשוואה ברורה. בנימין ושרה נתניהו מזה, לואי ה־16 ומארי אנטואנט מזה. זוכרים מה קרה ב"יום הדין" של האחרונים? שניהם סיימו את חייהם על הגיליוטינה. יש לכם הסתה גדולה מזו? וכאן לא מדובר באיש אלמוני מהרחוב. האיש היה ראש ממשלת ישראל. האיש הזה הוא "הלוחם הקדמי בקרב על הדמוקרטיה". זו רק דוגמה אחת. יש כמוה רבות. בהזדמנות אחת כינה ברק את נתניהו "סמרטוט רצפה".
בהזדמנות אחרת הסביר שנתניהו הוא איש מסוכן עד כדי שכך שהוא "מוכן להצית את המדינה ואת האזור כדי לחלץ את עצמו מאימת החקירות". מילא נתניהו. עוד מאה שנה יזכירו פה למוטי יוגב, חבר כנסת בלתי בכיר בעליל בבית היהודי, את האמירה שלו על ה־D9. ברק, ראש ממשלה לשעבר, מכנה שוב ושוב את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בכינוי "סמרטוטו של החשוד מבלפור", וכלום. שום גינוי חריף. שום אזהרה קשה. שום קריאה להוציא אותו החוצה מהשיח הלגיטימי.
אל הפה המלוכלך של אלדד יניב כבר התרגלנו. זה עם הפה המלוכלך. זה שמנבל את פיו ביחס ליועץ המשפטי לממשלה. זה שמכנה את ראש הממשלה "חזיר", "אפס", "עבריין נמלט" ו"ראש משפחת פשע". אפשר לזלזל בו, כמובן, ולהגיד שהוא לא מייצג איש. אבל אפשר גם לזכור שבהפגנות שלו נכחו רוב חברי הכנסת של מפלגת העבודה, מהיו"ר אבי גבאי ומטה, ושמדובר במי שהוא הבא בתור ברשימת העבודה לכנסת. פרישה אחת נוספת, והוא והפה שלו
בפנים.
כמה מגוחך להיזכר בדיון שמלווה אותנו כבר למעלה משני עשורים על אותו פוסטר של רבין במדי אס־אס שפוזר בכיכר ציון, בהפגנה ההיא, על ידי סוכן השב"כ אבישי רביב. באיזו אדיקות ממשיכים בשמאל להזכיר את הפלקט ההוא, כדי ללמד עד כמה השוואה לנאצים היא חציה של כל קו אפשרי ועד כמה התמונה ההיא הייתה התרת דם של ממש. למה זה מגוחך? כי מעבר לכך שהרשת מלאה ועמוסה היום בתמונות מהסוג הזה של נתניהו ושל נפתלי בנט ושל איילת שקד ושל מירי רגב - פעם עם השפם ההוא ופעם עם צלב הקרס - הרי שהיום לא צריך לחכות לסוכני שב"כ כדי למצוא השוואות של ראש הממשלה לנאצי. היום עורכים את ההשוואות הללו מרצים בכירים באקדמיה. היום מופיעות ההשוואות הללו מעל חשובי העיתונים בישראל. על השולחן. בלי להסתתר. בלי להתבייש. שום עיתונאי ימני לא היה מעז לעשות לרבין אז, את מה שמעיזים לעשות ב"הארץ" לנתניהו היום.
קחו לדוגמה את הקטע הזה, שפורסם במדור הדעות של העיתון: "העיתונאית האמריקאית וירג'יניה קואלס נכחה בשנות ה־30 באחת העצרות ההמוניות שקיימה המפלגה הנאצית, ותיארה בספרה, שראה אור ב־1941, את אשר ראתה: 'היטלר החל לנאום. ההמון נאלם דום... מדי פעם פרץ ההמון בתשואות רועמות. הסתכלתי בפני האנשים שמסביבי וראיתי דמעות זולגות על לחייהם'. כמה שבועות לפני ראש השנה סייר בנימין נתניהו בשכונות דרום תל אביב וצולם מוקף בנשים קשות יום, שאחת מהן נישקה בחום את כף ידו. האם יש קשר בין שתי התמונות הללו?... ממש כמו גרמניה של שנות ה־30, גם ישראל בתשע"ח היא חברה המוכנה למכור את נשמתה בעבור נזיד עדשים".
"היא הולכת אחרי מנהיג שמשסה ציבורים שונים של החברה אלה באלה, ומבטיח שיוביל את מאמיניו אל האושר והעושר... ישראל עוברת תהליך שדומה לזה שעברה החברה הגרמנית בשנות ה־30: הערצה למנהיג שאינה קשורה באמת למציאות החיים שלה... שלטון הליכוד הצליח, ממש כפי שהצליח המשטר הנאצי, לחסל את האינטואיציה הקיומית הבסיסית של המעמדות הנמוכים, ואת תחושת הסולידריות של הדפוקים. משטרו של היטלר עקר מן הסולידריות הזאת את היהודים. משטרו של נתניהו משאיר את השכבות האלה חסרות אונים, ומצוקתן מתורגמת לחמת זעם המופנית נגד עובדים זרים, ערבים, אנשי שמאל או עיתונאים".
חד וחלק, ברור ונהיר, בלי לשחק יותר מדי במילים. הליכוד מושווה למפלגה הנאצית. בנימין נתניהו, לאדולף היטלר. תזכירו לי עיתון שהעז לערוך השוואות
כאלה בהתייחס ליצחק רבין. אין. לא תמצאו. הסתה כזו ישנה רק בשמאל האינטלקטואלי. זוכרים כמה פעמים שמעתם ביקורת על מי שהיה על המרפסת ההיא בכיכר ציון ולא עזב אותה כשנשמעו מהקהל הקריאות הקשות נגד רבין? עכשיו נסו להיזכר אם שמעתם על מי מאנשי השמאל שנדרש להודיע שהוא יורד מהמרפסת של "הארץ", ולא מתראיין לעיתון הזה, ולא משלם על המינוי שלו, עד שהמאמר הזה המשווה את ראש ממשלת ישראל לאדולף היטלר יורד מהרשת. גם כאן לא מדובר בדוגמה בודדה. היה המכתב ההוא שהובלט בעיתון, תחת הכותרת "בנט, למד מנאצי מתון", שבו הסביר הכותב ששר החוץ של גרמניה הנאצית היה מתון משר החינוך שלנו . והיו עוד רבים אחרים.
אפשר ללקט את ההשוואות הללו אחת לאחת, אבל זה יהיה מעייף. אפשר להזכיר את הבמאית אורנה בן דור, שהשוותה את נתניהו לצורר הנאצי ושאלה: "תגידו, גם כשהיטלר עלה לשלטון, הגרמנים ה'בסדר' קיטרו אבל המשיכו בשגרת יומם?". אפשר להזכיר השוואת דומות של יגאל סרנה, שגם הטקסטים שלו לא הפכו אותו בשמאל - ממש כמו את קודמתו - לפרסונה נון גרטה. אפשר להזכיר, אם אנחנו בעניין של הידרדרות השיח, את רינו צרור, שכינה את ראש הממשלה "ארדואן", ואת ח"כ מרב מיכאלי שקראה לו "אויב העם", ואת סימה קדמון, הפרשנית הפוליטית הבכירה של "ידיעות אחרונות", שהשוותה אותו למנהיג הרומני ניקולאי צ'אושסקו, שלמען הצעירים שבינינו נזכיר שסופו שהוצא להורג יחד עם רעייתו.
תסתכלו על הרשימה הזו, המצומצמת, רשימת דוגמאות בלבד - של עיתונאים, של אקדמאים, של חברי כנסת, של ראש ממשלה לשעבר - ותגידו אם יש בכלל מה להשוות בינה לבין האופן שבו דיברו על רבין מקביליהם של אלה בימין.
"נתניהו התחיל"
"אבל נתניהו התחיל", אני שומע את התשובה הזו פעם אחר פעם. "זה הוא שמפלג את העם". לפני כמה חודשים פרסם חגי סגל, עורך "מקור ראשון", חוברת מרתקת, שהזכירה נשכחות מימי אוסלו, לטובת מי שלא נולד עדיין, ולטובת מי שהיה שם אז וחשב בטעות שהוא זוכר הכל. בין השאר אפשר היה לראות בסקירה ההיסטורית הזו עד כמה רחש יצחק רבין בוז לכל מי שחשב אחרת ממנו. עד כמה הוא זלזל באופוזיציה ולא ספר אותה ממטר.
זה היה רבין, שכינה את המתנחלים "סרטן" ולעג להם שהם מתגוררים ב"אריאל, עמנואל ושלומיאל". זה היה רבין, שאמר ש"מתיישבי הגולן יכולים להסתובב כמו פרופלור". זה היה רבין, שמיד אחרי שנבחר בחר לעלוב במי שלא הצביעו לו, הכריז שבקואליציה "אנחנו נרצה לשתף את כל הכוחות החיוביים בעם שמזדהים עם דרכנו: קידום השלום תוך שמירת הביטחון", והפך את כל מי שלא שלשל את הפתק שלו לחלק מהכוחות השליליים.
זה היה רבין, שהסביר ש"התנחלות פוליטית היא כזאת שסדאם חוסיין לא יבזבז עליה סקאד". זה היה רבין, שעל רקע הפגנות המתנחלים עקב מצב הביטחון הקשה, סנט בהם: "תושבי צפון הארץ, שסבלו מהקטיושות ולא התלוננו, הם הדוגמה לישראלי האמיתי, ולא המתנחלים המתבכיינים מהשטחים". כך שבעניין הזה של אמירות מפלגות ומקטבות, ראש הממשלה הנוכחי לא המציא דבר וכנראה אף לא מתקרב לקודמו.
נגד הבוחר
אבל מעבר לכל הכינויים והביטויים הקשים, ומעבר להשוואות היומיומיות למשטר הנאצי, האופוזיציה בישראל, ואיתה חלקים גדולים בעיתונות, הכריזו מלחמה על הציבור הישראלי ועל בחירתו. אם בימי אוסלו נלחם הימין בבוטות נגד מהלך אחד של ראש הממשלה - מהלך גדול וקשה שבמסגרתו הוא העלה ארצה שורה של ארגוני טרור וטרוריסטים וצייד אותם בנשק, מהלך שהביא להירצחם של המוני ישראלים - האופוזיציה של היום, בכנסת ובתקשורת, החליטה על מהלך של דה־לגיטימציה לכל מפעלותיה של הממשלה הנבחרת של ישראל.
לא משנה אם זה חוק הלאום או חוק הפונדקאות, חוק העמותות או חוק הקולנוע, חוק ההדחה או חוק ההמלצות, מתווה הגז או מתווה הכותל, המסתננים, ההסדרה או ההתגברות, אם זה נאום של מירי רגב או נאום של איילת שקד. כל מהלך שנולד בממשלה הזו - לא משנה באיזה נושא ולא משנה באיזה עניין - נתקל בחומת טענות להעדר לגיטימיות. חפשו בגוגל את הביטוי "סכנה לדמוקרטיה", ותבינו. אין פעולה שעשתה הממשלה הזו שלא הודבקה לה הכותרת הזו.
ובהינתן העובדה שראש הממשלה נבחר לתפקידו זה פעם אחר פעם על ידי העם, במידה רבה לא רק אותו מנסה האופוזיציה להוציא מגבולות הלגיטימיות, אלא גם את הבוחר הישראלי ואת בחירתו. ובניגוד ליצחק רבין, שהלך לבחירות עם מצע אחד וכל מה שעשה אחר כך היה מנוגד לו, במקרה של בנימין נתניהו יהיה קשה לאנשי השמאל להתלונן שהוא הבטיח להם משהו אחד וסיפק משהו אחר.
ויודגש כי בניגוד לרב יואל בן נון, אני לא חושש לחייו של בנימין נתניהו. מה שמטריד אותי בהתנהלות של השמאל מול ממשלתו, כאמור, איננו הסכנה שמישהו יקום ויעשה מעשה, אלא הסכנה שמי שמאשימים את נתניהו בפירוק הממלכה מוכנים לפרק אותה בעצמם, ובלבד שיצליחו להיפטר ממנו.
ניסיונות השתקה
ועוד הבדל גדול וחשוב יש בין ימי אוסלו לימי נתניהו. באוסלו זרמה התקשורת כולה עם הממשלה ועם החלטותיה. לא העירה כלום, לא תהתה על כלום, לא חשבה שתפקידה להעלות ספקות ולשאול מה יקרה אם משהו ישתבש, ומה יתרחש אם כל המחבלים האלה שהובאו לפה יעדיפו לפוצץ אותנו במקום לחיות איתנו בשלום. ובמובן הזה, ללא ספק חלק מעוצמת הצעקה של מפגיני הימין אז נבע גם מהצורך שלהם להתגבר, לא רק על הממשלה, אלא גם על ניסיונות ההשתקה של התקשורת, שראתה בהם גורם מפריע.
היום, בניגוד לימים ההם, התקשורת נמצאת כמעט כולה עם המפגינים באופוזיציה. התקשורת של היום מוחה, התקשורת של היום זועקת, התקשורת של היום מזהירה, התקשורת של היום היא חלק בלתי נפרד מהאופוזיציה, ומרכיב משמעותי מאוד במסע הדה־לגיטימציה לממשלה ולהחלטותיה. רוצים את זה בדוגמה אחת מסכמת? רבין לא חטף בתקשורת על פגישותיו עם רב המרצחים יאסר ערפאת עשירית ממה שחטף נתניהו על פגישותיו עם נשיא הונגריה.
"יריבים, לא אויבים"
באחת ההפגנות בימי אוסלו עמד נתניהו מול מפגינים שקראו "רבין בוגד" והשיב להם כהלכה. "רבין אינו בוגד", נופף להם באצבעו. "לא ולא... הוא איננו בוגד. יש לנו עסק עם יריבים פוליטיים, לא עם אויבים. אנחנו בני עם אחד".
היום, כשההסתה נגד נתניהו משתוללת, כשממשלתו מושווית לממשלה הנאצית, וכשהוא עצמו נמשל בעיתון משפיע לאדולף היטלר, לא נמצא באופוזיציה כולה איש אחד עם אחריות לאומית - איש רוח, פוליטיקאי או עיתונאי - שיקרא את הקריאה המקבילה. מישהו שיעמוד על הדוכן ויצעק "יש לנו עסק עם יריבים פוליטיים, לא עם אויבים".