עם כל הכבוד לחמאס, למתיחות בסוריה ולבחור הצעיר העונה לשם אבו מאזן, הסערה האמיתית של השבוע התחוללה דווקא בחוגי הספרות. לפני כמה חודשים יצא לאור בישראל קובץ סיפורים קצרים מאת סופרות ערביות - “חוריה". המתרגם ד"ר אלון פרגמן קיבץ יחדיו סיפורים ורשימות של 45 כותבות מהעולם הערבי והוציאם בתרגום לעברית בהוצאת רסלינג. הסופרת ח'ולוד ח'מיס מחיפה גילתה כי רבות מהן לא ידעו כלל כי פרי עטן מעטר את האסופה. פרצה מהומה. ח'מיס ביררה אצלן, אם העניקו למו"ל אישור לפרסם את יצירותיהן. כתריסר השיבו בשלילה.
אפשר בהחלט להבין ללב אומן שיצירתו נלקחה ללא רשות ותורגמה לשפה אחרת. מובן מדוע רב התסכול שבעתיים, כאשר הסופרת ערבייה והמו"ל ישראלי. אבל קשה להזדהות עם אלה שתפסו טרמפ על המתרגם ונעצו בו את שיניהם.
כזאת היא המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון. ד"ר פרגמן עבד בשנים האחרונות כמרַכֵז לימודי הערבית במחלקה. בתום הקיץ, ובעוד “חוריה" בחנויות, פרש מתפקידו. כאשר התפוצצה הפרשה השבוע, הוא כבר לא נמנה עם צוות המרצים. קברניטי המחלקה נתקפו חרדה, שמא יחשוב מישהו כי ידם הייתה במפעל התרגום, ושלוות החג שלהם הופרעה במחשבות מציקות. הם ישבו על המדוכה והחליטו לפרסם כתב התנערות מהחוטא הגדול.
“הבהרה והודעת גינוי", זעקה השורה הראשונה. מיד אחריה בא גיליון האישום, שהתבסס על ראיות מהרשתות החברתיות. בעקבותיו נכתב, כי ד"ר פרגמן אומנם לימד במחלקה “אולם הוא כבר אינו חבר סגל ואינו קשור אליה בשום אופן". אחר כך נאמר: “היצירות הספרותיות שתורגמו בספר ‘חוריה' הן קניינן הרוחני של הסופרות, ואין לאף אדם או גוף זכות לעשות בהן שימוש בלתי מורשה. זכויות יוצרים הן לחם חוקו של עולם היצירה והמחשבה, והפרתן היא מעשה חמור ואסור על פי כללי המוסר ועל פי דין". טוב, תודו שלא ידעתם את כל זה.
בזמן שבו פורסמה ההודעה, עדיין לא נשמעה תגובה מהוצאת רסלינג. ההוצאה הודיעה כי אנשיה עוסקים בבירור המקרה, ובתומו ימסרו את גרסתם.
לו הייתי סטודנט במחלקה, הייתי נוקש ביום ראשון על דלת המזכירות ושואל בנימה אבהית אם מישהו שם צריך כוס מים, ואילו הייתי ראש המחלקה, הייתי מתקשר לד"ר פרגמן ומזמין אותו בנימוס לספר לסטודנטים על תהליך התרגום של הספר. הייתי מזהיר אותו שיהיו באולם כאלה שישאלו שאלות קשות. הייתי מקצה לו כמה זמן שירצה, ולסטודנטים כמה שאלות שירצו. הייתי מקווה שישאלו אותו על מה כותבות נשים ערביות ומהן הסוגיות שמטרידות אותן. האם פנה אליהן לקבל זכויות, או לא. ואם לא, מדוע. ואלה שהעניקו לו זכויות פרסום, מדוע עשו כן. וכיצד שכנע אותן. הייתי שואל אותו מהו הסיפור האהוב עליו בקובץ ומה האתגר הגדול בתרגום ספרות ערבית.
הרמזים של “מכתוב”
שלושה ימים קודם לכן בערה האש גם בעצמותיה של הוצאת מַכְּתוּבּ. זו הוצאה קטנה, יהודית־ערבית, שעוסקת בתרגום ספרות ערבית. היא הוקמה לפני ארבע שנים ופועלת במכון ון ליר בירושלים. עד כה הם הוציאו חמישה כותרים, ולכן נראה להם שהם מוסמכים לשמש מגדלור לענף כולו. ערב ראש השנה, שעה וחצי אחרי כניסת החג, יצאה מטעמם הודעה.
“עקרונות העבודה שלנו ב'מכתוב' מבקשים להציב רף חדש, מוסרי ופוליטי, בשדה התרגום מערבית", נכתב. רף חדש משמעו האחרים גונבים כבעבר, ואנו, החלוצים, עושים מלאכתנו באמונה וביושר. “אנחנו לא מפרסמים שום ספר ללא קבלת אישור של הכותבים", הם מכריזים, ואת השיא שומרים לסוף: “אנו קוראים להוצאות הספרים בישראל לנהוג באותה דרך ולתת לסופרים את הכבוד המגיע להם". בהודעה יש גינוי לרסלינג על פרסום “חוריה".
השימוש בלשון רבים, “אנו קוראים להוצאות הספרים בישראל", בא לרמוז כי לא מו"ל אחד חוטא בקיפוח הסופר הערבי אלא גם אחרים. רק אנשי מכתוב עומדים לגורלם, בשרב ובמטר, ונאבקים למען עולם טוב יותר.
כאן המקום לציין, כי ענף המו"לות בישראל אינו גדול. מספר ההוצאות שעוסקות ביצירות מהערבית אינו עולה על שלוש־ארבע. שלשום פניתי למכתוב ושאלתי על אילו מו"לים הם רמזו או במילים פשוטות, מהן ההוצאות שמתרגמות ספרים מערבית ללא מתן זכויות ליוצרים. מפאת כבודם, לא אגיד מה ענו. רק אומר שתשובה לא קיבלתי.
הפוסט של מכתוב לא בא לבטא סולידריות עם העשוקים. מטרתו לרכוב על גבם של ד"ר פרגמן והוצאת רסלינג כדי להתעטף בגלימת צדיקים. כותביו התעלמו מהעובדות ודרסו את מתחריהם ברגל גסה.
בשנים האחרונות עקבתי כעיתונאי אחר התפתחות התרגומים מערבית בישראל. זו מגמה בעלת משקל פוליטי, ולכן התעניינתי בנסיבות יציאתו של כל כותר לאור. מצאתי שכיום, יותר מבעבר, מקפידות הוצאות ספרים בישראל לפרסם יצירות מערבית באופן חוקי. לא משום שהן שוחרות שלום, אלא משום שרוב היצירות הן תוצר של מפעל מסודר שלו כללים קפדניים; וכי טרם נולד הרומן שבגינו כדאי להסתבך בתביעה.
עוד לפני שאלוהים הואיל בטובו להוריד לעולם את מכתוב, החלו המו"לים בישראל לסגל לעצמם גישה מכבדת כלפי סופרים במדינות ערב. המגמה הלכה והתגבשה בשנות האביב הערבי, והשאיפה לתת כבוד לסופר בן השכנים הוא ערך המוטמע כיום בענף. לא מכתוב המציאו אותו, והם אינם מצטיינים בו על פני אחרים. המקרה של רסלינג חריג. אנשי מכתוב באו ורמזו כי הוא חזות הכל כדי להכתים את האחרים, ובכך להאדיר את שמם.
הבת של פרופ' סעיד
גם אלמלא הכרתי את ד"ר פרגמן, הייתי כותב את המילים הללו. מאחר שהכרתיו, יש לדברי, במקרה הזה, משנה תוקף. עם זאת, אין בהם כדי להצדיק קיפוח זכויות של יוצר. בהחלט ייתכן שלפנינו מעשה חטא. על פרגמן והמו"ל ליתן דין וחשבון בפני הכותבות ובפני קוראיהם. אלא שכל המכיר אותו יודע כי איננו איש זדון, ולכל היותר נפל קורבן לחיבתו העזה לערבית. מי ששמע אותו מדבר על “חוריה" בשנים שבהן תרגם את האסופה, הבחין היטב בהערצתו לכותבות.
אחת המגיבות בפרשה השבוע בפייסבוק הייתה הסופרת נג'לה סעיד, שסיפורה, “מפגש חפוז", נכלל בקובץ. “מו"לים ערבים עושים את זה כל הזמן, כמו גם מו"לים מכל המדינות האחרות", כתבה, “אבי היה סופר, ומשפחתנו מתמודדת עם הבעיה הזו כבר 40 שנה". בהמשך הוסיפה כי “מוזר שאנו ממהרים לקפוץ על כך כסוגיית BDS, אף שלמעשה, אין בכך צורך. כפי הנראה, האדם שעשה זאת, חשב שהוא עושה משהו טוב".
נג'לה היא בתו של החוקר הפלסטיני־אמריקאי פרופ' אדוארד סעיד, והיא מגלה כאן פרט מעניין: אפילו ממנו, האינטלקטואל מס' אחת של המאבק הפלסטיני, גנבו מו"לים ערבים זכויות יוצרים. מדבריה אפשר להניח שהיא מעריכה את אביה המנוח, ובוודאי תמכה במאבקו נגד מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. איש לא היה מוחה, אם הייתה טוענת, כמו הפלסטינית סלווא אל־בנא, כי תרגום יצירתה בקובץ הוא “מתקפה גלויה על הזכויות שלה כסופרת", וגם “מחטף ועיוות של המצפן ודרך המאבק" שלה.
אבל נג'לה סעיד החליטה לראות את החיוב באסופה של הוצאת רסלינג. למה ראתה את החיוב? אני יכול רק לשער: היא הבינה שכאשר ישראלים מתרגמים את סיפוריה, הם מגלים עניין במציאות חייה, בעולם התרבותי שלה, בקשיי היומיום שלה כאשה ערבייה, בעולם הערכים הפוליטי ובמציאות החברתית שהיא מייצגת. היא יודעת, שאם יאבדו הציונים האלה עניין בעולמה ובעולמם של בני הלאום שלה, אזי למרבה הצער, מה שיישאר לערבים כדי לרכך בו את לב הישראלים הוא פחות או יותר צלחת החומוס.
והרבה חמוצים, כמובן.
הכותב הוא הפרשן