מי שלא הבין עד עכשיו את משמעות המאבק לפינוי שודדי הקרקעות הבדואים ממישור אדומים - אולי מבין אותו השבוע. רבבות מילים כבר נכתבו על זה. מי שאינו מכיר את העובדות - כנראה אינו רוצה להכירן. ומי שמעדיף להתבונן בקומץ הפחונים והצריפים, וב"בית הספר מצמיגים" שבנו להן האיטלקים רק דרך משקפיים הומניטריים ומתעלם מהמהלך הערבי הלאומני להשתלט על כביש מס' 1 בין ירושלים ובקעת הירדן - כבר לא ישתכנע. מי שלא ראה את תמונת בית הספר הזה, התערוכה האנטישמית שבו, ועל קירותיו מפת כל ארץ ישראל צבועה בצבעי אש"ף, ומדינת ישראל כלל אינה קיימת בה - כנראה מעדיף להתעלם מהמציאות.
שמאלנים ופוסט־ציונים נרתמו לעגלת הרשות הפלסטינית, שהציבה את חאן אל־אחמר כחוד החנית של מאבקה בישראל. את הרשות הפלסטינית לא מעניינים הבדואים, כמובן. לו ניסו הבדואים הללו להשתלט על אדמות הרשות ברמאללה, לא היו נשארים שם יותר מיום, אבל הם לא יעזו כמובן לשדוד אדמות ולהתיישב בלא היתר בשטחי A או B. בשנות ה־50 הם גורשו מצפון־מזרח הנגב ונדדו בין חברון למדבר יהודה. כשהפסיקו לנדוד וקבעו את מקומם על הכביש הראשי, על אדמות מדינה שהוקצו לכפר אדומים, הם ידעו היטב שהשטח לא שלהם, אבל קיוו שכפי שהניחה המדינה לבדואים בנגב להשתלט על רבבות דונמים ולבנות כרצונם - כך יהיה במישור אדומים.
גם אם הבדואים היו מבינים היטב מה משמעו של צו פינוי תקיף וצווי הריסה, ומקבלים, ברצון או בלית ברירה, קרקע חלופית, בתים ותשתיות שהוקמו עבורם במרחק קילומטרים אחדים משם - באו מנהיגי הרשות ועמותות שמאל יהודיות, ורתמו אותם לעגלת המאבק הלאומי הערבי, לתפוס מאחז בשטח המפתח ממזרח לירושלים, שטח E1. לירושלים זו רצועת האבטחה המזרחית והגשר לבקעת הירדן. לערבים זהו הגשר בין בית לחם וחברון - לרמאללה ושכם. בין יהודה - לשומרון.
גם ארגוני השמאל שלנו מבינים היטב על מה הם נלחמים. הם אומנם מתעטפים באצטלה הומניטרית, אבל דוחים את הפתרונות ההומניטריים שהוצעו לבדואים, כי המלחמה היא על ארץ ישראל. גם אחרי עשר שנים של מאבקים משפטיים, כשדחה בג"ץ בפעם המי יודע כמה את טיעוני הסרק של הערבים ומשרתיהם היהודים נגד הפינוי - קפצו השמאלנים, אלה שמניפים תמיד את דגל עליונות המשפט - וירקו על בג"ץ, והם מאיימים להיאבק בכוח נגד הפינוי. גם כשהם יודעים שלא יצליחו למנוע אותו - הם רוצים לספק לתקשורת הבינלאומית ולשונאי ישראל בעולם תמונות של "פינוי אלים" ו"טיהור אתני".
כמו במקרים רבים בעבר, שיחקו הערבים לידינו. הם באו והניפו את דגלי אש"ף על המאחז הבדואי בחאן אל־אחמר. דחו את כל הצעות המדינה להעביר אותם לאתרים חלופיים והתעקשו כי רק במישור אדומים הם מוכנים לשבת. כך הפכו את המאבק הכאילו־הומניטרי ללאומני בגלוי. נציגי הרשות גם חשו להגיש תלונות לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי להאשים את ישראל בפשעי מלחמה. "בית הדין" הזה עוסק בעיקר בתלונות נגד ארה"ב, על "פשעי מלחמה" שביצעה כביכול באפגניסטן, ונגד ישראל. חצי מיליון ההרוגים בסוריה ושלושה מיליון הפליטים והעקורים, השימוש בחומרי לוחמה כימיים וההפצצות המסיביות על אזרחים באידליב ממש בימים אלה לא הגיעו להאג. אבל חאן אל־אחמר מגיע לשם.
הבומרנג המשפטי
אינני מנסה לשכנע את השמאלנים ואת הערבים. הם יודעים בדיוק את האמת על חאן אל־אחמר אך הם נלחמים במדינת ישראל. אבל ישראלים רבים מאוד שעד כה לא התעניינו כלל בקומץ הפחונים של הבדואים על כביש מס' 1, אולי מבינים היום, כשזה מגיע להאג ואבו מאזן מאיים לנתק את כל הקשרים עם ישראל - שהמקום חשוב באמת.
בזכות קומץ היהודים שארץ ישראל חשובה להם, שיש להם ראייה היסטורית וגיאופוליטית מפוכחת על הסכסוך, והתמידו במאבקם לסילוק הפולשים הבדואים ולא הניחו למדינה להפקיר את אדמותיה - תזכה מדינת ישראל לממש את זכויותיה בקרקע ואת האינטרסים שלה. ואם מתוך המאבק המקומי צומח מאבק אסטרטגי בין ישראל וארה"ב מחד - ללאומנות הערבית השואפת להשתלט על כל ארץ ישראל מאידך - זכינו. באנו לחפש אתונות ומצאנו מלוכה.
היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב ג'ון בולטון שוב הוכיח שאיננו ילדה עם קוקיות, בטח לא אחד ממלחכי הפנכה של האסלאם הבינלאומי שעבדו בחצר אובמה. התגובה האמריקאית להגשת התלונות בהאג הייתה סילוק הנציגות הפלסטינית מוושינגטון. והודעה כי בית הדין הבינלאומי מת מבחינתה של ארה"ב. לתסריט טוב מזה לא יכלו נאמני ארץ ישראל לצפות.
לתסריט הבלהות הזה ודאי גם לא ציפו השמאלנים שבקרבנו, הנלחמים את מלחמת הערבים. הם ניסו להילחם על נקודה אחת קטנה במפה וקיבלו סטירת לחי אסטרטגית. אולי בפעם הבאה יחשבו שני מהלכים קדימה לפני שהם מסיתים את הערבים להתעקש וללכת "עד הסוף" במאבק שלהם. כשנלחמו בחירוק שיניים בשם החוק בבתי המשפט שלנו כדי להחריב את מיגרון ואת עמונה - לא ציפו בוודאי להקמת עמיחי. ודאי וודאי לא ציפו שהבומרנג המשפטי הזה, של הרס יישוב יהודי "בלתי חוקי" יחזור אליהם בדמות צווי הריסה לחאן אל־אחמר, בצורת גירוש הפלסטינים מוושינגטון ואיום על בית הדין הבינלאומי בהאג בסנקציות אישיות נגד שופטים שיעזו לדון בתלונות נגד ארה"ב או ישראל. ניצחון בשחמט מתחיל לעתים בטעות טקטית קטנה של היריב, והתעקשותו שלא לצמצם נזקים.
החל מיום רביעי בבוקר - בשעה שהרשימה הזאת נמסרת לפרסום - רשאית המדינה לפנות את הבדואים ולהרוס את המאחז שלהם במישור אדומים. כדי להחמיר את מצבם הזדרזו הערבים בראש השנה והקימו לא הרחק משם עוד מאחז הפגנתי בשם "ואדי אל־אחמר". אם המדינה לא תסלק גם את הפלישה הטרייה הזאת מיד - יצוצו עוד עשר. אם קיווה מישהו להיענות לקריאת בג"ץ כי פינוי חאן אל־אחמר ייעשה תוך הסכמה ובלא אלימות - נכזבה תוחלתו. אני מקווה כי ביום שהדברים הללו הובאו לדפוס כבר עשתה מדינת ישראל מה שהייתה צריכה ויכולה לעשות מזמן, ועתה זכתה לזריקת עידוד בג"צית. לא מדובר בקומץ פחונים. זו מלחמה נגד הערבים על ארץ ישראל. לא פחות.