1. "לא תשפילו אותנו": סאיב עריקאת כותב ספר, וחי בסרט. את הספר הוא כותב על ההרפתקה הבריאותית שלו. עריקאת עבר לפני כשנה השתלת ריאות במרכז רפואי בוושינגטון. נכון לעכשיו הוא נס רפואי. תהליך השלום, לעומתו, הוא חורבה. לא נותרה אבן על אבן. הסרט שבו חי עריקאת, מי שמנהל את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים למעלה משני עשורים, הפך לאחרונה לסרט אימה.
מאז כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן מוצאים בכירי הרשות הפלסטינית את עצמם בתפקיד חדש שאותו לא הכירו עד עכשיו: שקי חבטות רשמיים. העברת השגרירות לירושלים, קיצוץ התמיכה ברשות (200 מיליון דולר), הפסקת הסיוע לאונר"א (365 מיליון דולר), סגירת נציגות אש"ף בוושינגטון, רשימה חלקית.
בשבת ישבתי אצל עריקאת ברמאללה. "היום, הבוקר", הוא אמר, "טראמפ קיצץ 20 מיליון דולר מהסיוע לבתי החולים אוגוסטה ויקטוריה ואל־מקאסד. בלחץ ישראלי. אתה יודע שבאוגוסטה ויקטוריה ישנו המרכז היחיד לטיפול בסרטן של העם הפלסטיני? מה הם מנסים לעשות? מה?
"אם טראמפ רוצה להתנקם בנו, שיתנקם באבו מאזן, שיתנקם בי. למה לפגוע באנשים תמימים? זה ג'נוסייד. זה חסר תקדים. ומה אתם עושים בישראל? כלום. לא שומעים, לא רואים, לא מתעניינים. אתם כבר לא רוצים לשמוע מאיתנו. מחקתם אותנו. אבל אני אומר לך, מי שישלם את המחיר של כל זה בסופו של דבר זה משלם המסים הישראלי. לא ניתן לכם להמשיך לרמוס את כבודנו. אתם יכולים להגביל את החופש שלנו, את התנועה שלנו, את הריבונות שלנו, אבל לא תשפילו אותנו.
"אני אשב ביריחו עם הרגליים למעלה ואתן לכם לחזור לשלם משכורות לפקידים, למורים, לרופאים, לאחיות. גמרנו להיות הפראיירים שלכם. אתם מדינה עשירה, 37 אלף דולר תוצר לנפש, אתם יכולים להרשות לעצמכם. שהילדים שלכם יחזרו לרדוף אחרי הילדים שלנו במחנות הפליטים. כנראה שאתם מתגעגעים לזה".
בחיים לא ראיתי אותו במצב כזה. עריקאת היה "על הקצה". בוטה, מריר, אולי אפילו מיואש. שורף את המועדון. הלוואי שהייאוש הזה היה טוב לנו. אני חושש שדחיפת הפלסטינים באופן אגרסיבי אל קצה הצוק אינה בהכרח טובה לנו. כשהם ייפלו לנפילת ריסוק, הם עלולים לגרור אליה גם אותנו. הלוואי שאתבדה. כך או אחרת, המסר של עריקאת היה ברור: "אתם לא רוצים לעשות איתנו שלום, אנחנו מבינים את זה. אנחנו נחזיר את המפתחות".
"אנחנו לא צריכים את הכסף של האמריקאים", אמר, "הם לא יקנו אותנו. הרי בסוף, כשהכל יקרוס, אתם תשלמו. אתם עשירים. אני מציע שתאזינו בקפידה לנאום שאבו מאזן עומד לשאת ב־27 בחודש בפני הוועד הפועל של אש"ף. יהיו שם כותרות מעניינות. מה שנשאר לאבו מאזן, בגיל 84, זו המורשת שלו והכבוד שלו. האיש הזה, כמוני, כבר היה בין המתים.
"שנינו חזרנו מהעולם הבא. אני הייתי במוות קליני שתי דקות ו-40 שניות ב-12 באוקטובר 2017, במהלך ההשתלה. אבו-מאזן היה במצב קשה מאוד בדלקת הריאות החריפה שלו במאי האחרון, אבל הוא חזר. אני קרוב אליו. אמרתי לו, עשית ככל יכולתך. גם אני עשיתי ככל יכולתי כדי להביא שלום. אין מה לעשות יותר. זה נגמר".
2. "זמן לקריאת השכמה"
מדיניותו של ממשל טראמפ הכניסה את ישראל לאופוריה. קשה למצוא ישראלי שלא עולץ למראה השינוי החד בכיוונה של נושאת המטוסים האמריקאית. ממעמד של "מתווך הוגן", שהשתדל למצב את עצמו באמצע הדרך בין רמאללה לירושלים, דונלד טראמפ שבר בפראות לכיווננו. הפלסטינים מצווחים געוואלד, בעוד הישראלים, ובעיקר הימין הישראלי, מתקינים את עצמם לביאת המשיח. ההיה או חלמנו חלום. ככל שהאבו־מאזנים והעריקאתים סובלים יותר, כך גוברת השמחה לאיד בירושלים. הנחת תופחת, בלון האופוריה מתנפח. הגיע הזמן שהם יזיעו. שיבינו. שילמדו לקח. העולם איתנו. או לפחות אמריקה. או לפחות טראמפ.
בשבת נסעתי לרמאללה לשמוע את הצד השני. יש צד שני. לפעמים דומה שבישראל מדחיקים את העובדה שאף על פי כן ולמרות הכל מיליוני הפלסטינים נשארים כאן. הם לא הולכים לשום מקום. גם הרבה אחרי שטראמפ יהפוך להיסטוריה וישאיר אחריו ספריית פורנו נשיאותית, הם ואנחנו כאן ביחד, ארוגים ותפורים זה בגופו של זה. לא לבלוע, לא להקיא. מבחינת הצד השני, כל הפעולות של הממשל האמריקאי נגד הרשות הפלסטינית נולדו בירושלים. "ביבי ושלושת המוסקטרים", אומר גורם פלסטיני בכיר. המוסקטרים הם השגריר דיוויד פרידמן, השליח ג'ייסון גרינבלט והיועץ הבכיר ג'ארד קושנר. "אלה שלושה מתנחלים", אומרים הפלסטינים, "ששכנעו את טראמפ לעבוד עם בנק המטרות שנוסח ונכתב בירושלים. הם חושבים שהם ישברו אותנו. הם טועים".
על פי עריקאת, מה שהיה לא יהיה עוד. "אם אבו מאזן לא יספק את הסחורה שהוא אמור לספק בנאום בסוף החודש", אמר, "אני שם את המפתחות שלי על השולחן עוד לפני סוף הנאום שלו". עריקאת הוא המזכ"ל של הוועד הפועל של אש"ף. "נכשלנו ביישום הסכמי אוסלו, צריך להודות בזה. יש לי ארבעה ילדים ושבעה נכדים, אני מתכוון להגן על הכבוד וההגינות שלי. אני איש שלום, אני מכיר בישראל, אני מתנגד לאלימות נגד ישראלים, אני בעד 'חיה ותן לחיות', אבל אני לא מוכן להיות משת"פ שלכם או של טראמפ. הגיע הזמן שתקבלו קריאת השכמה".
הסחורה שאבו מאזן אמור לספק היא סוג של שריפת המועדון. פירוק הרשות הפלסטינית. החזרת המפתחות לירושלים. נכון, הפלסטינים איימו במהלך כזה פעמים רבות בעבר ומעולם לא קיימו. "הם ישימו את המפתחות, כשהימין יספח את הגדה המערבית", אומר ישראלי הבקיא במתרחש.
"אבו מאזן הוא אבי מחנה השלום הפלסטיני", אומר עריקאת, "הוא לקח אותי כשהייתי צעיר והמיר את דתי לטובת פתרון שתי המדינות כאופציה היחידה. הוא שכנע את כל הדור שלנו. הכרנו בישראל בגבולות 67', הסכמנו לחילופי שטחים, זה בכלל רעיון שלנו. הסכמנו למדינה מפורזת, בלי צבא; לפתרון צודק ומוסכם לפליטים, שלא ייכפה על ישראל; לנוכחות של צד שלישי, נאט"ו או אמריקאים, שיאכוף ויוודא את קיום ההסכם ויהיה רק בשטח הפלסטיני, לא בישראל ולא בירדן. מה קיבלנו בתמורה? את נתניהו ממשיך להרחיב את ההתנחלויות בכל מקום.
"אתם חושבים שאם תתעלמו מעובדות, הן ייעלמו. אתם טועים. כבר עכשיו בין הירדן לים אנחנו 50.9%. מה תעשו איתנו, לעזאזל? ניפגש בגיהינום. אני מפסיק לחפש פתרונות. נחכה ונראה. אני לא איש של אלימות ולעולם לא אהיה. האלימות פועלת נגדנו. נשלב רגליים וננוח. כל הרעיונות לקדם הסכם היו שלנו, כולל חילופי השטחים. אתם לא נקפתם אצבע, חוץ מהמאמץ להרוס את התהליך בגלל התסבוכת הפנימית אצלכם. ראש הממשלה היחיד שניסה באמת היה אולמרט. מגיע לו קרדיט. היינו מאוד קרובים".
3. לא כן ולא לא
שאלתי את עריקאת מדוע לא אמרו "כן" לאהוד אולמרט. הוא הסביר שהם לא אמרו "כן", אבל גם לא אמרו "לא". הם נכנסו למו"מ, וזה היה קרוב מאוד. הוא שטח את הגרסה הפלסטינית המלאה, שכללה את חילופי המפות וחילופי השטחים והנסיעות לנשיא בוש עד שפרץ העימות בעזה, בימי אולמרט האחרונים. למפגש האחרון הנציג הישראלי, שלום תורג'מן, כבר לא הגיע בגלל עופרת יצוקה. "התקשרתי לתורג'מן ושאלתי אותו למה הוא לא בא", אומר עריקאת, "תורג'מן אמר שיש מלחמה בעזה. אמרתי לו: חבל, אנחנו קרובים, למה לפספס את ההזדמנות בגלל עזה? הוא אמר שאלה ההוראות שלו".
שאלתי את עריקאת למה, לפחות פעם אחת, במקום "לא להגיד 'לא'", הפלסטינים לא אמרו "כן". ככה פשוט. כמו ה"כן" המהדהד של דוד בן־גוריון להחלטת החלוקה. עריקאת לא הבין את השאלה. אולי כאן טמונה הטרגדיה. שלהם ושלנו. "מאז שנתניהו חזר ב־2009 ועד 2014 לא היה כלום. כשליברמן היה שר חוץ, ב"וולדורף אסטוריה" בניו יורק הוא בכלל לא לחץ לנו ידיים. ליד הנשיא אובמה. אמרתי לו "פאק אוף" מול הנשיא. איזה מין התנהגות זו? אמרתי לו שהוא אדם חסר בושה. אנחנו הרי במו"מ. אני מושיט לו יד, הוא לא לוחץ אותה. בסוף היום כולנו בני אדם. מוסלמים, נוצרים, יהודים, ישראלים, פלסטינים, לפני כל זה, בני אדם".
"ישבתי עם הצוות של טראמפ 35 פעמים", משחזר עריקאת, "בחיים לא הפגנתי רמה כזו של סבלנות ואורך רוח. כל הפגישות מתועדות. בחיים לא עברתי חוויה כזו. מהיום הראשון אמרתי להם, בבקשה, תפגישו אותי עם הקולגות הישראלים. אתם לא תצליחו לגשר בינינו. נוכל לעשות את זה רק פנים אל פנים. אנחנו תחת כיבוש. אני, כדי לצאת מיריחו לרמאללה צריך אישור מקצין צבא. אבו מאזן, כדי לצאת לעמאן צריך אישור של פולי מרדכי (היום של המתפ"ש החדש, אלוף כמיל אבו רוקון - ב"כ). אבל הם סירבו. הם היו משוכנעים שהם צריכים להוריד קודם את ירושלים מהשולחן.
"שאלתי את קושנר: מה הסיפור, דוד המלך קיבל מאללה את ירושלים? הוא אמר לו שמזרח ירושלים לא יכולה להיות בירת פלסטין? אללה גם אמר לדוד המלך שהפלסטינים צריכים להיות תחת כיבוש? הם אמרו לי שהם רוצים לסגור את אונר"א. הזכרתי להם שאונר"א הוקמה בהצעתו של השגריר האמריקאי לאו"ם בדצמבר 1949. אונר"א זה 477 אלף תלמידים פלסטינים, זה 309 מרכזים רפואיים, זה 13 מרכזי הכשרה, זה הלוואות לנזקקים, לנשים צעירות, לסטודנטים. אונר"א זה לא סוכנות פלסטינית. ומי ייפגע מסגירת אונר"א, חוץ מהאנשים הרגילים? זה לא אנחנו. זה הירדנים. היציבות של ירדן, אמרתי לקושנר, חיונית לכולנו. זה המפתח לשלום. אל תשחקו את המשחק הזה".
4. "ירושלים זה קו אדום"
עריקאת עייף. פניו נפוחות מקורטיזון, גופו מותש מעשרות כדורים וגלולות שהוא נוטל ביום, במסגרת הטיפול ומאמץ קליטת הריאות המושתלות בגופו. אבל נפשו יוקדת. "ב־3 במאי 2017 פגשתי את הנשיא טראמפ בבית הלבן. אמרתי לו, אדוני הנשיא, מה אתה מציע? הוא אמר שהוא מקציב שנה, שאין זמן לבזבז, שבסוף השנה הצד שיתגלה כמי שמסרב ללכת לשלום יישא בתוצאות. יהיו לזה השלכות, הוא אמר. חייכתי. הוא שאל אותי למה אני מחייך. אמרתי לו שזו הפעם הראשונה שאני שומע נשיא אמריקאי מאיים על ישראל. זה חסר תקדים. כי אנחנו לא מסרבים.
"הזכרתי לו שבסעיף 7 להסכם נאמר שאף צד לא יבצע צעדים חד־צדדיים שיכולים לפגוע בהסדר הקבע. אני מקשיב לך, אמרתי לנשיא, וגם לשלדון אדלסון ולשגרירה ניקי היילי מדברים על העברת השגרירות לירושלים ושואל את עצמי אם אתה באמת יכול להבטיח לי שלא תיגעו בנושאים הללו לפני שנחדש את המו"מ? הוא הבטיח שלא ייגעו. את הסוף אתם מכירים".
שאלנו אותו אם הם לא מגזימים קצת בעניין העברת השגרירות. "לא", הוא אמר, "כשעברתי את ההשתלה בוושינגטון, כולם ביקרו אותי. הגיע שוקולד מהנשיא והגיעו קושנר וגרינבלט ורפובליקנים ודמוקרטים ואנשי ה־CIA וכל מכרי בוושינגטון והרבה מאוד ישראלים. זה היה מאוד אנושי. ב־30 בנובמבר הייתי בבית הלבן, עם צוות הנשיא, קושנר והחבר'ה. אמרתי להם שהנשיא אמור לחתום על המסמך לדחיית העברת השגרירות ושאלתי מה יקרה עם זה. כבר היו שמועות שהם החליטו. שאלתי את ג'ארד אם הם החליטו להכיר בירושלים כבירת ישראל. קושנר אמר שהם מקבלים החלטות על פי האינטרסים והמדיניות שלהם.
"שאלתי אותו אם הוא מודע לזה שמהלך כזה יטרפד את היותם מתווך הוגן ורשמי בינינו. לא נוכל להמשיך לעבוד מולכם, אמרתי לו. הוא אמר לי לא לאיים עליו. אמרתי לו, במצבי? על מי אני יכול לאיים? אתם מעצמה. היצוא הפלסטיני לארה"ב הוא פחות מ־5 מיליון דולר. קצת תמרים ושיש. אני סין? אני גרמניה? אני בסך הכל מנסה להגיע לשלום ואתה מאשים אותי באיומים? אני אומר לכם את האמת. תזכור את דברי. אם תעבירו את השגרירות, לא תוכלו לתווך בסכסוך. אם תקצצו את הסיוע, בסוף מי שישלם יהיה נתניהו דרך משלם המסים הישראלי. אפשר להרוג אנשים, אפשר לנשל אדמות, אי אפשר להרוג רעיונות ואידיאלים. אם תעשו את כל הדברים האלה, תחסלו את מחנה השלום הפלסטיני. את המתונים שעדיין מאמינים בשתי מדינות.
"הם אמרו לי, אתם לא מבינים את השינוי באזור. אמרתי להם, תלמדו אותי. אני תלמיד טוב. אז קושנר אמר לי, אל תהיה סרקסטי. אמרתי לו שאני לא סרקסטי, אני מציאותי. אני שלושה חודשים בוושינגטון. בא אלי עאדל אל־ג'ובייר, שר החוץ הסעודי, אמר לי בשמו של מוחמד בן סולטן, את הדברים האלה: אתה מדבר עם האמריקאים, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה בנושאי גבולות, מים, פליטים, ביטחון, התנחלויות. בדבר אחד אתה לא יכול לגעת: במזרח ירושלים.
"אחר כך בא המלך עבדאללה לוושינגטון ושלח אלי את איימן ספדי, שאמר לי את אותו הדבר. ואחר כך מוחמד עבדל רחמאן א־ת'אני, שר החוץ הקטארי. ואחר כך סאמח שוכרי המצרי. כולם עם אותו מסר: ירושלים זה קו אדום. אתם יודעים מה המשמעות של אבו מאזן מסכים לריבונות ישראלית על מסגד אל־אקצא? זה אומר שמוחמד לא היה קיים".
נו, ודוד המלך ובית המקדש היו קיימים בעיני הפלסטינים? "כן", אומר עריקאת בקול גדול, "ברור. הרי אנחנו לא נלחמים בכם בגלל משהו שכתוב בקוראן. היהדות לא היתה מעולם איום על הפלסטינים, אסור לתת לסכסוך הזה להפוך לדתי וגם אתם לא נלחמים בנו מציווי של התורה. הקוראן מדבר טובות על היהודים, העם הנבחר. אתם קוראים לו דוד המלך, אנחנו קוראים לו נביא. אל תעשו שגיאה ותיפלו למסרים של חמאס. קיצונים יש אצלנו, וגם אצלכם. כל העניין זה לשמור על המתונים".
5. פתרון צודק ומוסכם
אז מהי תוכנית השלום שלך, שאלנו אותו. "אני בעסק הזה מ־88'", אמר, "עוד עם ג'יימס בייקר. אמרתי לו, המפתח הוא הכרה הדדית. זה הכל. אנחנו נכיר בהם, הם יכירו בנו. את כל השאר נסגור בינינו, פנים אל פנים. לחצתי עליו שיסדר הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף. פליטים, ירושלים, גבולות, ביטחון, על הכל נדבר בינינו. הסכסוך שלנו הוא לא אקוודור מול פרו או ירדן ועיראק. זה לא דומה. יש בסיפור הזה אנשים שמאמינים שאלוהים הוא סוכן נדל"ן. אצל המוסלמים זה הווקף. אצל היהודים זה אלוהים שאמר לדוד המלך שהכל שלהם. אז היהודים לא מצפים שאני אבוא איתם לבית הכנסת, ואני לא מצפה שיצומו איתי ברמדאן. העיקר שתהיה הכרה הדדית.
"כשאמרו לנו שאם הישראלים ייתנו לנו מדינה תהיה מלחמת אזרחים עם הפלסטינים, באנו עם הרעיון של חילופי שטחים. שתהיה עסקה הוגנת. אף אחד בצד שלנו לא יכחיש את הקשר והאמונה של היהודים בירושלים. אין לאף אחד ריבונות על אמונה או על זיכרון. ירושלים צריכה להיות פשוט בירת שני העמים. שתי המדינות. עיר פתוחה, לא מחולקת. כל אחד יקבל את המקומות הקדושים שלו. גוף משותף ינהל את העיר ניהול שוטף. עיר פתוחה ליהודים, למוסלמים, לנוצרים, לכולם. שאלתי פעם את האנשים שלכם אם יש לכם תוכניות להרוס את אל־אקצא. הבטיחו לי שלא".
איך אתה פותר את זכות השיבה, שאלנו. "פשוט מאוד. מקבל חתימה על סוף סכסוך והיעדר תביעות. זה המפתח. ברגע שהנוסחה, כפי שנכתבה ביוזמת השלום הערבית היא פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים, הוסכם שאי אפשר לכפות על ישראל שום דבר בנושא הזה. מה עוד אתם רוצים? הפליטים יקבלו ארבע אופציות: יוכלו לבחור בין מדינה שלישית, המקום שבו הם נמצאים, המדינה הפלסטינית או ישראל, אבל ברגע שהפתרון בהסכמת שני הצדדים, לא יהיה אפשר לכפות על ישראל קליטת פליטים. זה מוסכם על הליגה הערבית. לכן גם בתוכנית קלינטון נכתב 'פתרון צודק ומוסכם'. זו העמדה הפלסטינית הרשמית, אין בלתה".
השיחה עם עריקאת הייתה ארוכה וקשה. הוא לא חסך את שבטו גם מבני עמו, מהצד שלו. "הייתי אתמול במסיבת עיתונאים על 25 שנה לאוסלו", סיפר. "השגריר פרידמן משגע אותי. הוא פשוט מוציא אותי מדעתי. גם בצד שלי, יש כל כך הרבה אנשים שהולכים למסגד כדי להשתמש באלוהים, לא כדי להתפלל או לעבוד את אלוהים. מאז הנביא מוחמד קמו באסלם 803 תנועות של טרור, רצח ופשע. האחרונה היא דאע"ש. מי שבאמת למד את הקוראן יודע שאללה הוא אלוהי הרחמים, הכבוד, הנדיבות, הסליחה. גם אצלכם בתורה זה ככה. אבל יש מספיק אנשים שחוטפים את הדת ומשתמשים בשם האלוהים למטרות פסולות. זה משותף לכל הדתות, הם בדרך כלל לובשים בגדים מוזרים עם זקנים מוזרים וטקסים מוזרים. אלה אנשים שמייצרים מערכות של ייאוש, של חוסר תקווה, שמובילות למעשים של ייאוש".
6. "ביבי הרג את השלום"
"אני מנסה להסביר את זה לנתניהו, הוא לא מבין. האיש הזה נשבע ב־93' להרוס את אוסלו. הדרך שבה הוא הסית נגד רבין הביאה למותו של רבין. הוא הרג את רבין. אם מישהו היה מסית נגדי כאן כמו שנתניהו הסית נגד רבין, היה קם איזה פלסטיני צעיר ורוצח אותי. אין לי ספק בכך".
נתניהו, אמרנו לו, ניסה להגיע להסדר. ויתר בוואי פלנטיישן, ויתר במסלול לונדון, ויתר במסלול קרי, אבל אתם ממשיכים להתעקש. "אני מכיר את ביבי 31 שנה", אמר עריקאת, "בפעם האחרונה שראיתי אותו, בבלפור, לפני כמה שנים הוא אמר לי: סאיב, תפסיק לדבר נגדי. אני בן 62, רק אני יכול לעשות את זה! רציתי להאמין לו. אמרתי לו: ביבי, אנחנו מכירים. כל מה שביקשנו זה לשמוע אותך אומר ארבע מילים: אחד תשע שש שבע. 1967. זה הכל. בכל שפה שתרצה. אבל אתה לא אומר את זה, כי אתה רוצה להמשיך לרמות את כולם. זכור מה שאני אומר לך, ביבי, אתה תיכנס להיסטוריה כראש הממשלה שזרע את זרעי חורבנה של ישראל".
"נמאס לי ממשחק ההאשמות", הוא מסכם, "זה כבר לא מעניין אותי. זה לא יציל את חייו של ישראלי אחד או פלסטיני אחד. אני לא רוצה שהנכד שלי יהיה מחבל מתאבד. שמעתם את זה ממני עשרות פעמים. אני רוצה שהילדים שלי והילדים שלכם יחיו כמו כל שאר הילדים בעולם. הבעיה היא שהממשלה שלכם זנחה את רעיון השלום. תגידו, אם אני רוצה את זכות השיבה, למה אני עושה את הוויתורים שאני עושה, למה אני פשוט לא דבק ברעיון של מדינה אחת עם שוויון זכויות? אנחנו מעולם, אפילו לרגע אחד, לא הפסקנו את שיתוף הפעולה הביטחוני איתכם ועם האמריקאים.
"הטרור הוא איום קיומי עלינו. אנחנו לא עושים לכם טובה. יש לנו ערוצים פתוחים איתכם ועם ה־CIA, ואתם יודעים את זה. אבל אתם פשוט לא רוצים לשמוע מאיתנו. היה אצלי היועץ לביטחון לאומי של פוטין עם הזמנה לביבי ולאבו מאזן למוסקבה. אני הכרחתי את אבו מאזן להגיד כן. ידעתי שביבי יגיד לא. כך היה. אני מתחנן בפני גרינבלט וקושנר לסדר לי פגישה עם הצד שלכם, בכל פעם שדיברתי איתם. רונלד לאודר הזמין אותי לארוחת ערב. אמר שיזמין גם את מלכו או דורי גולד. באתי. היה אוכל טעים. יפני. מלכו או גולד לא באו. אכלנו לבד. לצערי, ביבי הרג את רעיון השלום. את הניסיון לייצר תרבות של שלום. אין ברירה, צריך לחזור ל־1992, לפני אוסלו. תנהלו אתם את החיים. תשלמו לפקידים. נראה לאן נגיע".
אתם שורפים את המועדון, אמרנו לו. "אנחנו לא שורפים שום דבר. אנחנו מנסים להציל את עצמנו. אני לא רוצה שיזרקו אותי מהמשרד. לאבו מאזן יש רק שתי אופציות: או שיילחם על הכבוד והמורשת שלו, או שיזרקו אותו. הבאתם אותנו לקצה. לא יקנו אותנו בכסף".
7. כישלון רוואבי
בדרך חזרה עברנו ברוואבי. העיר הפלסטינית החדשה, המדוברת, המתוקתקת והמשוכללת. אין בישראל עוד עיר כזאת. מתוכננת ברמה עתידנית, באיכות בנייה נדירה, כל התשתיות מתחת לאדמה, השכונות ידידותיות למשפחות, לילדים. העיר נבנתה באבן מקומית, בתכנון לטווח ארוך, תוך תפיסת איכות סביבה מתקדמת במיוחד. עיר שהיא הצלחה פנומנלית בכל הקשור ליזמות, ביצוע, תכנון ומעוף, אבל כישלון מסחרי מהדהד. כרגע גרים בה בסביבות 3,000 פלסטינים. היא מיועדת ל־40 אלף, אבל היא ריקה. מאות מיליונים, פרי השקעתם של המיליארדר הפלסטיני בשאר אל־מסרי ומשקיעים מקטאר יורדים לטמיון. ההפסד? כולו, אבל כולו שלנו.
העיר הזו חילונית. עוד לפני מסגד, נורתה בה אבן פינה לכנסייה. העיר הזו אמורה היתה לייסד מעמד ביניים פלסטיני עם משקפיים עגולים, רכב ליסינג ממקום העבודה, סדר יום אזרחי, שפוי, רחוק מהבלי הסכסוך, הטריטוריה, אל־אקצא ושאר המהומה. האינטרס שלנו, או לפחות של אלה בינינו שרוצים שלום, הוא שיקומו עשר ערים כאלה. שיהיה מעמד בינוני פלסטיני יציב, תוסס, שיש לו מה להפסיד. אבל במציאות אין דבר שישראל הייתה יכולה לעשות כדי לתקוע את רוואבי, שלא עשתה.
על החיבור למים הוצאנו להם את הנשמה. עיכובים של שנים. מי יבוא לגור בעיר שלא מחוברת לקו מים? כביש הגישה, עד היום, הוא שביל עזים מתפתל. כל בעל מקצוע איכותי שהוזמן מחו"ל עוכב, לפעמים נאסרה כניסתו ארצה. מומחית שיווק משיקגו נעצרה. חברה ישראלית (עם כל האישורים של משרד הביטחון) שאמורה לפוצץ את הסלעים כדי לבנות את העיר על צלע ההר, לא אושרה. הם נאלצו לעבוד עם דחפורים וקלשונים. חברה שאמורה לבצע תכנון ורישום דיגיטליים באמצעות מסוק, לא אושרה. המתנחלים תרמו את שלהם והיישוב הסמוך, עטרת, עתר לבג"ץ כבר כמה פעמים נגד רוואבי.
מה הפלא שהפלסטינים עצמם מדירים את רגלם ממנה, אף על פי שמדובר בעיר עוצרת נשימה ממש. מרכז הבילוי העירוני של רוואבי מכיל אמפיתיאטרון ענק, הגדול מסוגו במזרח התיכון (15 אלף מקומות, פי שלושה מקיסריה), קיר טיפוס, אומגה, באנג'י, מגרשי ספורט רחבי ידיים, מפלי מים, אתרי שעשועים ברמה עילאית, קניונים, מותגים. יש בעיר הזו הכל. הכי טוב, הכי יפה, הכי יעיל ומתוקתק ומשוכלל, חוץ מאנשים. חלום רוואבי גווע, יחד עם חלום אוסלו, יחד עם חלום השלום. כמה חבל. בצד שלנו, בכל הזמן הזה האופוריה רק הולכת וגוברת. כאילו שיחד עם החלום ייעלמו גם הפלסטינים עצמם. ובכן, הם לא ייעלמו.
8. המצפון של המפכ"ל
ובחזרה ליורה הרותחת שלנו: גלעד ארדן הודיע לרוני אלשיך הודעה לא מפתיעה. כהונתו לא תוארך בשנה. ארדן לא ממלא כאן את הפקודות מבלפור. אם אני לא טועה, הכתובת בבלפור אבודה מזמן עבור ארדן. הוא נלחם עבור עצמו. מבחינת מתפקדי הליכוד וחברי המרכז, המפכ"ל אלשיך הוא הסמרטוט האדום שרודף את המשיח נתניהו. זו כמובן טעות מוחלטת ושטות גמורה, אבל זה הרושם שנוצר.
ארדן, מבחינתו, מצטייר כזה שמינה את אלשיך ולא פיטר את אלשיך, ולכן הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות למען עתידו הפוליטי בליכוד זה לא להאריך את כהונתו של אלשיך. החלטה אומללה, כמובן, כי אלשיך היה מפכ"ל ממש לא רע, ששיפר את המשטרה דרמטית בכמה תחומים חיוניים, בלי שום קשר לחקירות ראש הממשלה.
החטא הקדמון הוא עצם הארכת הכהונה. שלוש שנים פלוס שנה אופציה זו שחיתות. זה מאמץ לרסן ולאלף מפכ"ל כדי שיכשכש בזנבו מול הדרג הממנה שלוש שנים, בתקווה לקבל את הרביעית. ובכן, אלשיך הוא לא פודל. בזנבו הוא לא כשכש. הגיע הזמן שכהונת המפכ"ל תוקצב. כהונה צריכה להיות אחידה, ארבע שנים, בלי הארכה או קיצורים. כנהוג במדינות מתוקנות. הצעת חוק של ח"כ אלעזר שטרן ("יש עתיד") בעניין נבלמת פעם אחר פעם. מי זוכר שפעם, בעידן אחר, היה גלעד ארדן עצמו חתום על הצעה דומה, אבל זה היה כשהוא היה באופוזיציה. לא שר לבטחון הפנים.
ועוד משהו, לבעלי הזיכרון הקצר. מלחכי הפנכה ומהנהני המשנה של נתניהו מנהלים בחודשים האחרונים קמפיין תקשורתי מתלהם בעניין התיק שנתפר לתא"ל במילואים גל הירש, מועמדו של השר גלעד ארדן לתפקיד מפכ"ל המשטרה. המועמדות, על פי התזה הזו, סוכלה על ידי המשטרה, או ה"דיפ סטייט", שאצו־רצו לחלץ חומרים עבשים נגד הירש ולוודא שלא יהיה מפכ"ל. זה מה שהוביל למינוי אלשיך ולחקירות נתניהו. קנוניה.
מצחיק, אבל האמת הפוכה. לגמרי. 180 מעלות. אלשיך הוא מינוי של נתניהו. מי שנבהל מהמינוי הפוטנציאלי של הירש הוא נתניהו, שהפעיל על אלשיך לחץ כבד, שלף אותו מהשב"כ, הבטיח לו הבטחות ושכנע אותו. לא היו אז חקירות. הייתה הבנה שמי שנתניהו הביא לא ינשוך את היד שהאכילה אותו. מינוי אלשיך נתפס כמו מינוי מנדלבליט: הנה עוד אחד עם כיפה ושפם (או זקן) שנתניהו גידל ועכשיו הוא מפקיד אותו על שלטון החוק כדי להמשיך לישון בשקט, כפי שישן בתקופת וינשטיין.
אז זהו, שבשקט הוא כבר לא ישן. למפכ"ל המשטרה אין שליטה על חקירות ראש הממשלה. הוא לא יוזם אותן, הוא לא מנהל אותן. העניין הזה מתנהל בין ראש אגף החקירות לבין היועץ המשפטי. המפכ"ל יכול לנסות להפריע. אלשיך לא ניסה להפריע. כשנחשף לחומרים הבין את חומרתם ופעל כפי שכל משרת ציבור שומר חוק אמור לפעול. הוא טעה כשהעמיד את עצמו בחלון הראווה של החקירות הללו (באותו ראיון ב"עובדה"), אבל הוא נשאר נאמן למצפונו וליושרו. בזה חטאו.
גל הירש ראוי לבירור מעמיק של הפרשה ההיא, שבמסגרתה נשלפו החומרים שנשלפו נגדו ערב המינוי. אני מכיר את גרסתו של ראש אח"ק הקודם, ניצב מני יצחקי, והיא הגיונית, כי חומרים מהסוג הזה, גם אם הוגדרו כלא רציניים, חייבים להיבדק עד תום במקרה של מינוי לתפקיד כמו מפכ"ל. יחד עם זאת, גם הטענות הנגדיות הגיוניות וראויות לבדיקה אמיתית, בלתי מתפשרת. עינוי הדין שעבר הירש מיותר ומקומם. בלי שום קשר, צריך לזכור שגל הירש הוא האדם הכי פחות מתאים בעולם לתפקיד המפקח הכללי של המשטרה.
יצא לי ללוות אותו במלחמת לבנון השנייה, שהחריבה את הקריירה הצבאית שלו. הירש הוא מלח הארץ במלוא מובן המילה. קצין מצטיין, ג'נטלמן, איש תרבות, ספר ושירה. הוא פילוסוף שנקלע לתפקיד אוגדונר. הוא מדבר בשפה גבוהה מאוד, כמעט בלתי מובנת. כשתדרך את החבר'ה מאלכסנדרוני לפני כניסתם ללבנון, אחרי 45 דקות נאום, הרים מישהו יד ושאל, "המפקד, מה עם הערבים, לא הבנתי". היה לוקח למשטרה חמש שנים להבין מה הירש רוצה ממנה, היה לוקח להירש עשר שנים להבין איך המשטרה פועלת ולהתאים את עצמו. לכן, בסופו של דבר, קרה מה שצריך היה לקרות. לא בטוח שזה קרה מהסיבות הנכונות.