תמונת השנה של תשע"ט כבר התפרסמה ברשתות החברתיות, וזכתה לתפוצה ולהכרה עולמית. גבר חרדי, שנסע להשתטח על קברו של רבי נחמן באומן, מחבק אישה (אוקראינית ככל הנראה לעין בלתי מזוינת) שנראית כמתגעגעת לאהובה החנוט בתלבושת של אחד מהפלגים החרדים וחובש מגבעת. במבט ראשון הם נראים כמו רומיאו ויוליה של 2018, רק שלא יגמרו כמוהם. המבט השני כבר מלא כעס. לשרת בצה"ל, לעבוד לפרנסתך - לא מתאים לך ולא לרבניך, שרוצים לשמור עליך פרימיטיב, לתועלתם - אבל לעבור על איסור נגיעה, ועוד עם גויה, זה יופי זה, הא? בסדר, אני מבין אותך, היה קר באומן השנה לפי הדיווחים, ואם כבר להשתטח שם כמה ימים, אז למה לבד? עדיף יותר בתנועה. תמיד מומלץ ללמוד בחברותא. והחברותא הזו נראית יופי. אם היא מבשלת כפי שהיא נראית, כמו שהיא מביטה בך במבט מצועף וחושק, שיחקת אותה בגדול.
קיימת אומנם בעיה קטנטונת, ממש פיצית, אם הגברת החסודה היא גויה, רחמנא ליצלן - אבל לצדיק הבטלן העלוקי עומדת חזקת ה"הוא לא ידע את שמה". ואם לא ידע גם לשאול (משבר לינגוויסטי ידוע בעדת החניוקים, שבניה לא לומדים לימודי ליבה) אזי פטור הוא מנשיאה בנטל האשמה. אולי גם אני אסע לאומן בשנה הבאה עם הג'מעה. ביררתי עם הרב'ה שלי, והוא אמר שזה בסדר, כי זה קורה מחוץ לתחום המושב ותחום העירוב, ואפילו כיפוש בת הרב שלי תקבל את דין התורה, אולי. בעצם לא כדאי לבדוק את הסוגיה ההלכתית המעניינת הזו, כי עלול לקפוץ לה הווריד המרוקאי בצוואר, ואז סמאללה, ראחת פלסטין, ראחת.
# # #
לא הייתי באומן עם הצדיקות המופלאות שבאות לסייע לצדיקים שלנו להשתטח, כי את החג ביליתי עם כיפוש והנסיך הקטן ברודוס, בלי לבקר בבית הכנסת בלינדוס. כיפוש, שכבר מודעת ללקויות הפסיכיות שלי ולמיזנתרופיה הטבועה בי, הפיקה כרגיל את האירוע במקצוענות ראויה לשבח. כל הציוד שלי התבטא בסלולרי ובסיגריות בכיס. כאשר התברר שבשער היציאה בנתב"ג אין נציג בשעה היעודה, וערכתי בירור ממצה עם ברנש שתפסתי אותו משוטט באזור ללא מעש, כיפוש הגיעה מיד: "מאמי, לא לריב. תשאיר לי".
אבל רגע, רגע, תני לי לברר כדי לבנות ציר זמן, רגע. נו, מר בחור תסביר לי מה קורה, לפני שאני משתגע. "יש בעיה, אדוני, ולא צריך להשתגע, זה קורה. המטוס מרודוס עוד לא יצא לכאן, זו לא אשמתנו. וגם הנציג שאתה מחפש מסתובב בהרבה שערים, הוא נורא עסוק, אבל הוא יגיע, אני מבטיח לך".
אז מדוע אין לארקיע כאן עשרה נציגים, שירצו פחות אבל יהיו יעילים יותר? הבטחה שלך היא זהב יצוק, גם אני כמוך חזק בלהבטיח הבטחות ולתרץ תירוצים, אבל חלש בלקיים.
"מאמי, שחרר אותו, אני מבקשת, בשבילי", שחה כיפוש, "לך לעשן, שתה אספרסו, אני אקרא לך כשיפתחו. הנה 'מעריב', הבאתי לך, לך תקרא. למה לריב? ומה זה יעזור?" אז הלכתי למעשנה, השתלטתי על צינוק עם חורים בחלון השקוף והיה סבבה. אחרי שעתיים ומשהו, שזה כפול מזמן הטיסה, הגיע הבחור העסוק של ארקיע ועלינו למטוס. הייתה לי בעיה קלילה להכניס את הרגליים למרחב האווירי בין השורות. נכון שהזמנו כרטיסים עם מרחב אווירי, ואף שילמנו בהתאם, אבל זה מה שיש, נטוס עם רגליים באלכסון. זה מחיר הנאמנות לחברה ציונית. כיפוש טסה רק כחול־לבן, בניגוד אלי, שלא מאמין ליהודים בכלום מאז שחתכו לי בגיל שמונה ימים בלי לשאול להסכמתי.
כיפוש זיהתה מצוקית לפני פיצוץ, פעלה מהר והעבירו אותי לבד למושב מרווח. נרדמתי מיד, כרגיל, והפסדתי מרוץ עגלות של ילדים בטיסה, כך למדתי בדיעבד. בביקורת דרכונים וידאתי עם המפיקה שלי שאנחנו מקפידים על טוהר הגזע, ונשהה במלון ללא ישראלים, יהודים, זרע ישראל ומה שביניהם - כדי שלא ניקלע פתאום לסביבה שצועקים בה: "יאללה מושיקו, תביא את הגרייגוס, ושים סטטיק ובן־אל, נשיר קצת".
אבל כיפוש הייתה מאוד ממוקדת במטרה לשמור את הדופק שלי על 68 פעימות ולא יותר. "אל תדאג, חיים שלי, ביררתי כמה פעמים. אין ישראלים שם", הבטיחה.
והאמת שלא היו. מי שכן היו הם תיירים מגרמניה, בריטניה וסקנדינביה. גיאצ'ו הצדיק שיודע לומר באנגלית רק: "פליז", "יס" ו"נו", תקשר עם הצוות ועם האורחים בעברית. הגרמנים חייכו אליו בחדר האוכל, ואחד אף אמר לי: "אתם מישראל, נכון? כי הילד לא נראה ישראלי".
חייכתי אליו ואמרתי לו: אתה צודק. היינו בסיור בשוודיה, במפעל העץ של איקיאה בנורשפינג. חטפנו אותו משם, אבל אף אחד לא התלונן מאז ועד היום. אתה יודע איך זה השוודים האלה: הלך, אז הלך. נעשה חדש, כמו שמרכיבים ארון. הכל לפי ההוראות בכתב. הגרמני קצת הסמיק ושאל: "רילי"? ואני עניתי: או, יה. אתה יכול להתערב על החיים שלך, שכך היה. אבל הוא חמוד, נכון? "בטח! הוא מקסים!".
נפרדנו בחום. כעסתי על עצמי שלא שאלתי אותו: תגיד, סבא שלך, מה הוא עשה בין השנים 1945־1939? ורמאכט? אס־אס? אל תגיד לי רק שהוא היה פקיד! אני כבר לא יכול לשמוע את זה. אגב, תמסור לגברת אנגלה, שגם 200 צוללות לא יכפרו על השמדת עם שביצעתם בנו, הבנת אותי? אבל השאלות נשארו לי רק בראש, וחבל. ככל שאני מזדקן, אני מתמתן ומתעדן. באסה.
# # #
המלון באמת מפואר, והצוות מומחה במתן שירות הולם. לראשונה זה שנים לא עישנתי בחדר, כי במרפסת הייתה מאפרה. כך נחסך ממני ההליך הרגיל שלי של שימוש בכוס מהאמבטיה, עם העלמת ראיות באסלה והתחמקות מגלאי העשן בחדר. כל הכבוד ליוונים, שחושבים על הכל. נוסף לבריכות העצומות והמבהיקות בניקיונן (שחסרה לי בהן הג'מעה עם הגרייגוס והאוזו והתגרות האלימות עם הבקבוקים השבורים ביד, אבל התגברתי מהר על החיסרון) יש למלון חוף ים פרטי מדהים, עם מסלול מעץ, ממש עד קו המים.
האזור תחום בשרשראות מצופים, והקרקע נחפרה לעומק 1.20 מ'. המים צלולים, הראות מדהימה, וכל הקרקעית מצופה בחלוקי נחל. אין זפת, אין בדל סיגריה על החוף. מדוע אצלנו לא לומדים את השיטה? מדוע אצלנו טבעו השנה בחופים כ־250 בני אדם, ש־65 מהם מתו? שאלתי את מנהל הקבלה כמה טובעים כאן בממוצע בשנה. "טובעים?", שאל אנדריאס, "לפני שלוש שנים הולנדי מבוגר התעלף במים. החבר'ה שלנו על החוף משו אותו מיד, איך שאשתו צרחה. הוא היה שיכור לגמרי, אבל התעורר מהר. לא טובעים כאן, אדוני, אנחנו מאוד מקפידים על בטיחות".
אגב, כל המלונות על רצועת החוף ברודוס נסגרים בין 15 בנובמבר ל־10 באפריל. אז יש להם מספיק זמן לטפל בכל הדורש טיפול בחופים. אולי נלמד מהם משהו? הא, לא כדאי. מה כבר מבינים היוונרים האלה בתיירות? נכון שכמות התיירים אצלם גדולה משלנו פי ארבעה, ולהם אין מקומות קדושים לשלוש הדתות העיקריות, אבל אנחנו לא נלמד מהגויים האלה שרק רוצים לכלותנו, ואפילו לא נתנו לנו שמן לבית המקדש.
# # #
ביום השלישי לחופשה כיפוש העלתה רעיון של שיט למרמריס. כפרות, לא רצית לנסוע לאנטליה כי הטורקים לא באים לך טוב. ויש גם אזהרת מסע של הלוט"ר. מרמריס זה על אותו ציר רק מערבה, מה ההבדל? "זה רק לכמה שעות, מאמי. ולגיא תהיה חוויה של שיט. הוא אף פעם לא שט למדינה אחרת. ואני סומכת עליך שתשמור עלינו". האמת היא שלא בדיוק חשקתי בשיט לשומקום, אבל היא כבר החליטה. אז התיישבתי בסיפון העליון עם קפה פראפה, והתעלמתי משייכות לילד שרץ וטיפס בין הסיפונים כמו קוף מיומן, עד שאמו הושיבה אותו איתה באולם הנוסעים למטה. לפחות רווח לי שזה יסתיים בלי חדרי מיון, ועוד בטורקיה.
במרמריס, מרחק שעת שיוט מרודוס, חיים כ־90 אלף אנשים בקביעות, 250 אלף באים לעבוד בעונת התיירות. 4,000 מהם אזרחים בריטים, שמנצלים את חולשת הלירה האיטלקית לעומת הפאונד, ורוכשים דירות שלושה חדרים על קו המים ב־65 אלף יורו. האיים והחוף של ספרד מפסידים לטורקיה ביג־טיים. המשבר הכלכלי במדינה של ארדואן מתבטא גם בשכר הממוצע בעיר, כ־400 יורו לעובד/ת, ויש תחרות על כל מקום עבודה. המסעדות מדהימות באיכותן ובאיכות השירות כמובן. הגרנד־בזאר מקורה, כולל כאלף חנויות שפתוחות 14 שעות ביממה, ו־24/7 בחודשי האביב והקיץ. שלחתי את כיפוש וגיאצ'ו לשוטט בבזאר שאינו מעניין אותי ונסעתי לחמאם, התרומה של טורקיה לאנושות, שחשובה יותר מאתא־טורק.
רק אחרי שמשרים אותי בשתי סאונות, מקפיאים אותי במי קרח, ומקרצפים אותי במלח באמצעות כפפה על מיטת אבן עצומה, כולל עיסוי רקמות עמוק של טורקי משופם עם כרס של מתאבק סומו שמזכיר את עבדאללה אוצ'לאן, שוב שטיפה וקרצוף במלח, ואחרי מכות במנקה שטיחים, אני מרגיש נקי.
חבל שבכתריאליבקה נצמדים רק למקוואות. אם היו מעתיקים את השיטה הטורקית, לבטח היו מאות אלפים מבנינו חוזרים בתשובה באופן חלקי (כולל אני כמובן) ומקפידים על טבילה לפחות פעמיים בשבוע. יתרה מזאת, החילונים היו מקימים הרבה יותר מקוואות ממה שמוישה גפני היה מסוגל לחלום. היינו פוצחים בחמאם/מקווה לכל בניין בתל אביב. שווה לחניוקים לשקול את הסוגיה. חבר שלי, ברזי הפח, היה מגדל אפילו פאות, כי הוא טיפוס הידרו־אמפיבי, שמשלם רחמנא ליצלן 900 שקל ללילה בים המלח הדלוח.
# # #
חזרנו למלון כדי להתחרדן בשמש הנעימה לעוד יומיים. הטמפרטורה הייתה 36 מעלות, אבל לא מזיעים. איך הרצל המאוס לא חשב שרודוס יותר מתאימה לעם היהודי מכתריאליבקה שלנו? בגלל הקדושה והאתרים הקדושים בג'רוזלם שנותנים עבודה לאלפי דתיים? היינו באים לבקר, כמו כל היידעלך באמריקע, שמשוכנעים שבלעדיהם אנחנו כלום. אגב, הם טועים. בגללם מתעבים אותנו בכל העולם.
לפני ראש השנה התפרסם מחקר של פרופ' סרג'ו דלה פרגולה מהאוניברסיטה העברית על מספר היהודים בעולם. סוף־סוף כמות היהודים בישראל גדולה יותר מזו שבאמריקע, שבה יש 5.7 מיליון יידעלך, והכמות בנסיגה. לא פורסם מדוע, אבל הכיוון ידוע: בגלל התבוללות; וטוב שכך, כי גברים שנישאים לגויות לא יבואו לבקר פה, ואז לא ירגישו כאן אדוני הארץ, יתחמשו במקלעונים, יריבו עם הפלסטינים על קרקעות שמעולם לא הזיזו וגם לא יזיזו לי שערה בתחת - אפילו אם המלכים דוביד'ל ושלומק'ה ממש עשו שם צרכים מלכותיים. זה כמובן כאשר הם לא צירפו נשים נשואות להרמון שלהם, אם או בלי להרוג את הבעל לפני תשמיש המיטה הקדוש.
כמו כל דבר טוב בחיים, הוא נמשך זמן קצר וצריך לחזור הביתה. הגענו לנמל התעופה, ראינו טורים ארוכים וסדורים של גויים מחונכים בתור לדלפק. הם לא זזו. לפי הרעש של המריבות עם דיילי הקרקע, הבנתי מהר איפה אנחנו צריכים לעמוד. יום לפני כבר הודיעו לכיפוש שטיסת ארקיע לתל אביב נדחתה בשש שעות, והסגירו אותנו לאיזו חברה אחרת, שהיא בכלל מצ'כיה. לא אמרתי לה מילה, אבל צפיתי בלגן, כי אני מכיר את החלטורה המקומית הרבה שנים.
ואכן כך היה, התברר לי שאנחנו ועוד 30 איש לא רשומים בטיסה, ולא נעלה עליה. בשלב זה עוד הייתי עדין, שהיתי מחוץ לטרמינל, כי אשתי הייתה בטוחה שזה עיכוב פעוט והכל יסתדר. אחרי שעה היא כבר הייתה בחרדות. "מאמי, לא מעלים אותנו", אמרה, "תכף יגיע נציג של חברת התעופה להסביר מה קורה. אולי תדבר איתו? אבל אני מבקשת שלא תשתולל".
תקשיבי, חיים־שלי־בלב, אני מכיר ויודע רק את הדרך שלי: ללחוץ, ואחרי זה ללחוץ עוד יותר חזק. אם אני מתערב בסוגיה, אני מתניע ורץ מאפס ל־100 קמ"ש בארבע שניות, כמו מזראטי. הבנת? אז תחליטי. "טוב", היא אמרה, "אבל תשתדל. תקשיב להם קודם".אז הגיע בחור נחמד, עם קוקו ומשקפיים של אלטון ג'ון. לבוש במכנסיים צמודים בגזרת טייבאס נמוכה, ונועל נעליים מהסוג ששגב משה הגיש בהן גלידת וניל לראש ממשלת יפן שלא נעלב במשכן הקיסר בבלפור.
הלו, מר בחור, יש לך סמכות ויכולת לשנות את המצב? "אדוני, תן לי להסביר מדוע אין לכם מקום", הוא אמר. זה לא מעניין אותי הסברים, לי יש בשבילך 600 כאלה. שילמתי על שלושה כרטיסים, תעלה אותי על המטוס ע־כ־ש־י־ו!!! אתה לא יכול? תיפול לי מהמשקוף של העין במיידי, ולך תביא מישהו שכן יכול. הבנת??? צא מיד ותביא לי תוצאות חיוביות.
במקביל גייסתי את קציני המודיעין בעורף, רוברט וצ'ורניך, להשיג לי מיד את הטלפונים של מנהלי ארקיע, שמכרה אותי לצ'כים ללא הסכמתי.
"עוד פעם זה קרה לדביל הזה", הם כתבו בקבוצה בוואטסאפ. "כל פעם שהוא נוסע לחופש, הוא נתקע. מתי הוא כבר יבין שלא עוזבים את הארץ באייר־ליין של יהודים?".
למזלם, הם עבדו מהר, וסיפקו את הסחורה. בסוף ענה לי איזה אידיוט. שלום, אדון מנהל, קניתי אצלך שלושה כרטיסי טיסה, ומכרת אותי לצ'כים. למה ככה? אם הייתי רוצה לטוס עם צ'כים, לא הייתי קונה אצלך ו/או באמצעותך. בגלל חלאות כמוך, הייתה שואה!!! הוא היה קצת בה־י־י־ל־ם מהמתקפה, שאל איך השגתי את המספר שלו, קיבל תשובה שלא ניתן לפרסמה בעיתון, והבטיח לפעול מיד. יש לך 13 דקות לחזור אלי, שלא אצטרך אני לחזור אליך. הבנו אחד את השני?
נפרדנו בחום. איכשהו זה הסתדר, ועלינו על הטיסה באיחור של שעה. שגרתי למי שרוצה להמשיך להיות ציוני. כיפוש, הבנת שזו פעם אחרונה שאנחנו טסים בחברה של יהודים? שאלתי. היא לא ענתה.
# # #
השבוע יהיה יום כיפור. כל העם, כאן ושם, מאמין שניתן לכבס את כל החטאים והפשעים שביצענו באמצעות צום, נעליים לבנות, טלית, ובלשלם סכום כסף עצום על הזכות להיות בבית כנסת. אז הנה החדשות ועיקרן תחילה - ממש לא!!! כל אלו שעשקו, שרימו את הציבור, שניצלו את האזרחים הכפופים להם תוך כדי הונאה, רמייה, גניבה וכל העבירות הידועות, לא יינקו ואלוהים לא ימחל - כי הציבור אינו מוחל לשלטון מתעמר ומתעלל, בעיקר בחסרי יכולת להתמודד.
אז לא אאחל צום קל וגמר חתימה טובה לדיירי אגם הדרעק, משרתיהם ומלחכי הפנכה שלהם. שיחיו באי־ודאות, בחשש סמוי וגלוי מתי תבוא המכה. וחשוב יותר, כאשר תבוא המכה, שיידעו ויפנימו מדוע היא באה. כי לא לכל פשע וחטא ישנה תשובה.