יום כיפור הוא יום של חשבון נפש, יום של תפילות, יום קשה של תענית וסבל. אבל כידוע, אין רע בלי טוב, זהו גם יום חגם של המיזופונים. דמיינו את הצלילים הבאים: כרסום של חטיף מלוח, תקתוק עצבני במקלדת מחשב, גירוד מתמשך של זיפים, פיהוק קולני, כחכוח, נחירה, כסיסת ציפורניים, תזוזה על כיסא מחשב חורק, או בקיצור - כל הצלילים שאתם מפיקים כיצורים חיים, הם מטרד בלתי נסבל עבורנו, וביום כיפור אנחנו מציינים את השקט המבורך הזה.
ידוע שכל אדם שונא צלילים מסוימים, למשל צלילים של פוליטיקאי משקר או מוזיקת הפתיחה של "סברי מרנן", אבל מיזופוניה היא שנאת הרעשים היומיומיים, אלה שרוב הציבור אדיש אליהם. אגב, יש שקוראים לתופעה "מיסופוניה", אבל הרעש של הס' מטריף אותי.
אז אני דרור, ואני מיזופוני. אני סובל מהרעש של האחר. פעם ראו בנו, המיזופונים, סתם מוזרים, נודניקים או בלתי נסבלים. ואני באמת כזה, אבל בלי קשר. אנחנו באמת סובלים ולפעמים גם כועסים ובעיקר חסרי אונים ונוטים להיות עצבניים בחברת אנשים שמפיקים את הרעשים האנושיים הקטנים האלה.
אפשר להגיד הרבה דברים על המין האנושי. הוא צבוע, עמוס בחולשות ונוטה לשפוט אחרים, אבל הוא בעיקר מרעיש. אתם אפילו לא יודעים עד כמה אתם מרעישים. תחשבו כמה קולות יכול האדם להשמיע כשהוא עושה את הפעולה הכי פשוטה כמו הליכה? העקבים מתקתקים, נעלי ספורט חורקות על רצפה לחה, מכנסי כותנה שמשתפשפים בין הרגליים, שיף שיף שיף שיף. אז על אחת כמה וכמה כשאתם אוכלים, לועסים, לוגמים, גומעים, מפצחים, מכרסמים פופקורן בסרט. דג זהב, עזוב שלוש, תן לי רק בקשה אחת: כפתור מיוט בשלט של החיים להשתיק את כולם.
בינתיים, כל מה שנותר לנו לעשות, הוא להפוך למיזונודניקים. לנזוף בסביבה הקולנית, ומיד להיחשב לחצופים ולחסרי טקט. גברת, תוכלי להשתיק את התינוק שלך כבר?! אדוני, יש מצב שלא תלווה כל שלוק מהמרק שלך בצלילים של משאבה הידראולית? אחי, הצחקוקים שלך הם לא לכאן ולא לכאן. או שתצחק לגמרי או שתחריש.
אחד האנשים הקרובים אלי - או–קיי הוצאתם את זה ממני, אשתי - היא אדם נפלא. אבל בשתיית הקפה היא אינה מסתפקת בלגימה אחת, אלא מעבירה אותו בתוך הפה לגלגול נוסף, מה שהופך עבורי את השהייה איתה לקשה מנשוא. מדוע אני צריך לסבול מרעש כפול? לאחרונה עודדתי אותה ועוד רבים מחברי להירשם לחוג פנטומימה. אצלי בבית כל הטלפונים עברו לרטט. התנאי לכניסתו של אורח למבצרי הוא השתקת הטלפון. אין שום סיבה שאני אהפוך לקורבן הצלצולים ומגוון האותות שמפיק נייד של אדם זר. אגב, אפשר להחיל את הכלל הזה גם על רכבות, אולמות וכל מקום ציבורי שיש בו יותר מאדם אחד. כל נוטיפיקציה בפייסבוק שלכם היא חור במוח שלי.
חבל שהחברה האנושית, שדווקא הפכה להיות קשובה לסבלו ולצרכיו של האחר, אינה מצליחה למצוא את המקום להתחשב בנו. אגב, עצם זה שנתנו שם לתופעה, זה כבר מנחם. כך אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד, אבל זה עדיין לא פוטר אותך, בעל הנשימות הכבדות, מלטפל בעצמך. כי גם לבעיה שלך - המוציא קנאקים מן הרגל - יש שם: מטרד ציבורי.
זו קריאה לעזרה. קופת החולים שלי הרי מממנת טיפולים ברכיבה על סוסים לבעיות רגשיות מדומיינות של ילדים בני 7. ועם כל ההבנה שאני מנסה לגייס, לא ברור לי אילו בעיות רגשיות יש ליצור שחי פה שבע שנים, שמתוכן בשנתיים הראשונות הוא רק ישן ואכל, ובחמש השנים שלאחריהן זכה לחיבוקים ומחמאות על איך שהוא נראה. אז אין סיבה שלא לממן עזרים רפואיים גם לנו. צרו לנו חדרי שקט, נפקו לנו אוזניות שמשמיעות דממה. רק שתדעו שכשפקידה במשרד מנפחת בלונים ממסטיק, או כשמוסכניק מתחיל לשרוק ואחרת מתקתקת בעט - אני נכנס למצוקה נשימתית.
לכן השקט של יום כיפור הוא הסיבה העיקרית לכך שאני אוהב את החג הזה. בבית ובחוץ, בחברת אנשים או לבד, אני מצליח לשמוע את הצליל הכי יפה שהטבע יכול לנפק והאנושות לא הורסת: כלום. וזה מאוד מצער שדווקא ביום הזה אני לא נמצא בארץ כדי ליהנות מהשתיקה שלכם. אז גמר חתימה טובה ואנג'וי דה סיילנס לכולם.