כבר כתבתי כאן בעבר שאחד הדברים הדוחים בעיני הוא הפנייה של גולשים ברשתות החברתיות ליקיריהם באופן פומבי, בכל מיני פוסטים שנפתחים במשפטים כגון: "ילד/ה שלי, את/ה היום כבר בכיתה א'/בר–מצווה/סיום תיכון", כשההמשך מלא בסופרלטיבים לילד. או רומנטיקה פומבית דביקה כמו: "יפה שלי, לא ידעתי מה זו אהבה עד שנכנסת אל חיי", וכך הלאה. זה לא שיש לי חלילה משהו נגד אהבה - מאהבת הורים לילדיהם ועד לאהבתם זה לזו, אבל מי שאוהב באמת אומר זאת ליקיריו. מי שמעלה את הדברים על הכתב לעיני מאות ואלפי "חברים", לא אוהב באמת, אלא מאוהב בעצמו כשהוא מביע אהבה.
וזה עוד טוב, כי בדרגת המיאוס הבאה נמצאים כאלה שמפרסמים תעודות הערכה לעצמם, כמו מכתב הוקרה שקיבל הילד בסיום כיתה ד' או חמור מכך - תעודת "מצטיינ/ת דיקאן" בסיום התואר הראשון, בצירוף המשפט: "כנראה עשיתי משהו נכון". אתה יכול להיות גבר, אבל עכשיו אתה נשמע ממש כמו אמא של בנצי מ"אסקימו לימון", תנוח יהדות פולניה על משכבה בשלום.
השנה החווירו אפילו המאוסים ליד "המיוחדים". אתם רוצים לשמוע על המיוחדים שלנו? גם אם לא, הם כבר יספרו לכם, במיוחד אם מדובר בתחילת שנת הלימודים. כי על רקע התמונות, מאוסות כשלעצמן, של דרדקים בתלבושת אחידה ופוסטים דומעים של הורים נפרדים, כאילו לא אירע הדבר ליד שער הכניסה לבית הספר אלא ליד שער פאטמה בכניסה ללבנון, התרחשה "פלישת המיוחדים" - זן מוזר שמנסה להכחיד אותנו מבפנים.
מיוחדים על שום מה? על כך שאינם "הולכים בתלם" ומרכינים את ראשם בפני המסגרת החינוכית, שאינה אלא "בית חרושת לציונים". גם מי שלא העלה לרשתות החברתיות סיפורים מסמרי שיער על כמה היה שונה כילד, ממש עצם בגרונה של המערכת, נדמה כי נסחף בתחושה הכללית שלפיה צריך לעודד את הילד שלו להשמיע קול ייחודי, להבין שיש לו איזו אמת פנימית שאבוי לאנושות אם לא תתגלה, והעיקר: שאין דבר גרוע יותר מלהיות כמו כולם.
עד כאן, חברים, מדובר בטמטום של "בין אדם למשפחתו", כי עם כל רצוני לאחוז בצווארונם של אותם הורים, לטלטלם ולומר להם שהילד שלהם אינו "מיוחד" אלא סתם אהבל חסר חינוך, אני מכיר בזכותם הטבעית לדפוק לצאצאיהם את החיים. הבעיה מתעוררת כשההורים מתחילים להאמין בשקרים שהם מספרים לילדים.
כן, אני יודע: יש ילדים שנחשבו לאטיים וחולמניים ובסוף התברר שהם "איינשטיינים" קטנים. רק שהעסק הזה הוא קצת כמו סטארט–אפ: אחד מאלף מצליח. 999 האחרים נותרים מרוסקים על רצפת החיים, עד שהם הופכים לבעיה של כולנו, ולא רק של ההורים.
אוי חברמן, מלך הדורות הקודמים, כמה שאני מתגעגע אליך. אתה שבלטת מבין כולם, לא משום שזנחת כל חובה חברתית ולא מפני שפחדת להיות במסגרת, אלא דווקא מפני שלא חשבת - לא כל שכן אמרת - עד כמה אתה שונה ומיוחד. לו הייתי מגלה עפר מעיניך, היית רואה איך נוצר פה קולקטיב של מיוחדים–משעממים להפליא במוזרותם המטופחת, בנאליים בהתנגדותם למסגרת באשר היא, שמלמדים את ילדיהם שלא נורא מה שאומר המורה בבית הספר, העיקר שהם מיוחדים! מיוחדים עד כדי כך, שהחיים יביאו אותם להיות סמוכים על שולחן הוריהם גם בגיל 40, משהו שיקרה להם בעודם בטוחים שהם מגניבים.
אני לא כופר בייחודו של כל אדם באשר הוא אדם, אלא רק בעידוד הסביבה להפגין את הייחוד הזה על חשבון ערכים משותפים שיוצרים חברה אנושית בריאה שרק היא שמאפשרת את הגיוון. במילים אחרות, ילדים, אם אתם שומעים אותי - אל תאמינו להורים שאומרים לכם שאתם כה מיוחדים. כלומר, יכול להיות, אני לא יודע, אבל מאחר שגם אתם עוד לא יודעים, אני מציע שבינתיים תנסו לעמוד בדרישות המערכת ותזכרו שגם מי שיש לו נפש של משורר צריך לדעת את לוח הכפל בכיתה ב' ולהיפטר כליל משגיאות כתיב בסביבות כיתה ה'. ולא יזיק לך, חביבי, גם אם אתה לא בדיוק מסי, לתת כמה בעיטות לכדור בהפסקה או ללכת לצופים.
זה לא על חשבון היכולת לביטוי אישי, אלא מתוך הבנה שרובנו בסופו של דבר די ממוצעים. זכור שבניגוד, אולי, למה שאמרו לך ההורים - יש יותר סיכוי למי שהולך בתלם לשנות את נתיבו מבפנים. כמובן שקיימת לך תמיד האפשרות להיות חצי מובטל בן 40, שמרוב ייחוד עדיין נסמך על שולחן הוריו הקשישים. אבל תן לי לגלות לך כבר עכשיו: מרוב שהמיוחד הוא הנפוץ החדש, הרי שהאנשים הכי מיוחדים הם דווקא אלה שבמבט ראשון נראים מרובעים