אהוד ברק, המדלג לאחרונה מזירה לזירה כדי להשוות את שלטונו של בנימין נתניהו לזה של ניקולאי צ’אושסקו – וטוב לראות שאפילו ברק מבין שהיטלר יהיה הגזמה – מונה לרמטכ”ל על ידי אנשים פוליטיים. אחר כך מיהר לממשלה של אנשים פוליטיים. אחר כך נעשה ראש ממשלה במערכת פוליטית. דרכו לא הייתה ישרה יותר, או עקומה יותר, מזו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שאת מינויו הוא נוהג לנגח. דרכו לא הייתה ישרה יותר, או עקומה יותר, מזו של מי שימונה לרמטכ”ל הבא של צה”ל – על ידי ממשלת נתניהו – או ממי שימונה למפכ”ל הבא של משטרת ישראל – על ידי ממשלת נתניהו.
זה המצב: בראש ממשלת ישראל מכהן אדם שנתון בחקירות. ממשלת ישראל צריכה להמשיך לתפקד, כלומר להמשיך למנות בעלי תפקידים. לחלק מבעלי התפקידים עשויה להיות נגיעה כלשהי לגורלו האישי והפוליטי של ראש הממשלה. כל זה בלתי נמנע.
ועוד: פוליטיקאים נוטים לעשות חישובים פוליטיים. גם זה בלתי נמנע. ועוד: לעתים החישובים הפוליטיים הללו מתנגשים עם טובת הציבור. ועוד: עד גבול מסוים, הציבור סובל את זה. מעבר לגבול, הציבור מתקומם. קרי, מחליף את השלטון. כך מתנהל שיווי המשקל העדין של הפוליטיקה הדמוקרטית. נתניהו יודע להלך עליו כלוליין מיומן. ברק לא ידע להלך עליו ונפל מהחבל. עכשיו הוא עומד למטה וצועק על הלוליין שייפול כבר.
נחזור למינויים. בכל מדינה יש הסדרים ונורמות של מינויים. אלא שגם את ההסדרים קובעים פוליטיקאים. באופן טבעי, ההסדרים הללו נועדו לשרת את הציבור. ומצד שני, אלה הסדרים שמבטיחים לפוליטיקאים מידה של שליטה על התוצאה, כך שלא תפגע בהם. מעת לעת צצים רעיונות חדשים שמטרתם לשפר את הליכי המינוי. אך כמעט בכל עת שההליכים משתנים, מתברר שהשינוי לא הביא את התוצאה המקווה.
רוני אלשיך מונה למפכ”ל המשטרה בעטייה של חקירה לא לגמרי מוסברת, שטרפדה את המינוי של מי שאמור היה להיות המפכ”ל. זה היה מינוי שהפוליטיקאי הממונה לא לגמרי רצה בו. זה היה מינוי שהתגלו בו עם הזמן לא מעט חסרונות. הנוהל היה תקין, וזה טוב. גם ההחלטה על סיום כהונתו של אלשיך נעשית על פי נוהל תקין – למרות צווחות הפרץ והמחאה של מי שגילו לפתע שאלשיך הוא המחסום האחרון נגד צ’אושסקו. מרוב תקינות, נשכחו שאלות משניות כמו האם היה מפכ”ל מוצלח כל כך, האם מחליפו יהיה בהכרח גרוע כל כך, האם תהיה להזזתו השפעה כלשהי על חקירות ראש הממשלה.
ממשלת העבודה מינתה את אסף חפץ למפכ”ל. הוא כיהן עמוק לתוך כהונת ממשלת ליכוד, שבה החל קרקס חקירות נתניהו. אחר כך פרש. אחר כך התפקד למפלגת העבודה. אופס. האם למינויו על ידי ממשלת עבודה, ולהזדהותו עם מפלגת העבודה, הייתה השפעה על קרקס החקירות? כך או כך, לימים עבר לליכוד. ואז התאכזב מהליכוד. ואז מתח ביקורת על החלטותיו של המפכ”ל אלשיך. ואז מתח ביקורת על ההחלטה להפסיק את כהונתו של אלשיך. וכל התיאור הזה לא בא לקבוע שיש פגם כלשהו בחפץ. רק להזכיר שלעתים קרובות נדמה שהפוזיציה קובעת את הטון ואת העמדה.
הכל מתחיל ונגמר באמון. לחלק מהציבור אין אמון בפוליטיקאים שלו. וזה מוזר, כמובן, משום שהציבור הוא מי שבוחר את הפוליטיקאים שלו. לכן צריך לדייק: לציבור אין אמון בפוליטיקאים שבחרו יריביו הפוליטיים. מצביעי נפוליאון לא סומכים על צ’אושסקו. מצביעי צ’אושסקו לא סומכים על נפוליאון. במקום לומר זאת פשוט כך: לא בחרנו בנתניהו ולכן איננו מעוניינים שנתניהו ימנה את מפכ”ל המשטרה – נאחזים בנוהל. צריך לשנות את הנוהל. לשנות למה? לשנות כך שנתניהו לא יוכל למנות את המפכ”ל. וכמובן, כשיוחלף נתניהו במישהו לטעמנו, נשנה את הנוהל בחזרה, כך שמי שאנחנו בחרנו יוכל למנות את המפכ”ל שאחרי הבא.