אידליב תיפול בידי בשאר אסד בסוכות או בפסח. כמה ימותו? רק אללה ופוטין יודעים. בכך תסתיים פורמלית המלחמה. וזה המקום לבדוק מה תרמנו אנחנו לעובדה שבשנים האחרונות נהרגו בסוריה מאות אלפים, נפצעו ונעקרו ממקומם כשישה מיליונים, ומדוע, גם בזכות תרומתנו הצנועה, העולם המערבי הדמוקרטי צבר תאוצה מבעיתה לכיוון ימין. זו לא עלילת דם של זקני ציון, אלא ניסיון לעקוב אחרי הדיווחים על תמיכת ישראל, יחד עם ארה"ב וסעודיה, במורדים הסורים נגד אסד ושות'.
התוצאה המיידית של המרד הסורי (שכשל) היא הגירת מיליונים לאירופה והקצנה ימנית בעולם כולו. ברור שגם גלי ההגירה שמגיעים מאפריקה תורמים לאותה הקצנה, אבל אלה הם הפליטים הסורים שדחפו ימינה דמוקרטיות מערביות, כולל ארה"ב שהפכה תחת טראמפ וחוקי ההגירה שלו לימין דורסני MADE IN USA.
במאה הקודמת התחוללו שלוש מלחמות עולם. שתיים בדם ואש, והשלישית כונתה "המלחמה הקרה". במלחמה הזו ארה"ב וברה"מ לא לחמו זו בזו, אלא חימשו מדינות, בדרך כלל מהעולם השלישי, ושיסו אותן אלו באלו בתואנה של הגנה על העולם מפני הרשע הקומוניסטי או הקפיטליסטי. מובן שהמדינות המגויסות על ידי המעצמות לחמו גם למען האינטרסים שלהן: שליטה במשאבים, נקמות דם עתיקות, עליונות דתית או גזעית או כיבוש שטחים. כל המשחק הזה הצטייר כ־WIN WIN לכולם. שליטים רודפי בצע ושלטון, תעשיות ביטחוניות וגם מדינת ישראל, שמשלמת עד היום את מחיר קללת השטחים שנכבשו בעיצומה של המלחמה הקרה.
ארה"ב ניצחה במונחים של עוצמה והפכה אחרי קריסת ברה"מ למעצמה החזקה בעולם. הבעיה של האמריקאים הייתה מה עושים עם העוצמה הזו. התשובה התחלקה לשניים. האחת תאוות בצע תאגידית ואישית בעלת גוון פריווילגי, השנייה דמוקרטיה של חופש ביטוי ופתיחות ליברלית, לא פעם פרועה. כיום, כפי שזה מצטייר בימי טראמפ העליזים, ניצחו תאוות הבצע חסרת המעצורים והעצמת הפריווילגים. אם כי בניגוד לישראל ולא מעט מארצות אירופה, הליברליזם הדמוקרטי האמריקאי מחזיר מלחמה ובגדול.
מלחמת העולם הרביעית שמתחוללת כיום נערכת בתנאים של גלובליזציה דוהרת. היא מתנהלת בתוך המדינות והעמים, בין שמאל דמוקרטי ליברלי, ובין ימין לאומני גזעני־דיקטטורי. המאבק המוביל בתוך המדינות ניטש סביב היחס למהגרים. העוינות לאחר היא כמעט גנטית, והיא טבועה בנו מאז בישל ראש שבט הקניבלים שמעבר לנהר את הכבד של ראש השבט שלנו. גם כשאבירי המסדר הליברלי יודעים שהוונדליזם בשכונה הוא נקמת השחורים בלבנים שדפקו אותם לדורותיהם, הם מתקשים לבלום קללה גזענית. ידיעת היסטוריה היא דבר אחד, הבנה שהדרך לתיקון מצריכה זמן, פתיחות וסבלנות היא דבר אחר.
למי לעזאזל אכפת אם אישה נכנסת לים בחיג'אב (החוק הצרפתי נגד)? מצדי שתשחה במגפיים. רחוק היא לא תגיע, ואין סכנה שתאיים על תרבות הפתיחות. זהו בסך הכל קוד התנהלות של פליט עולם שלישי שנחת בפרברי עיר אירופית. דרכו להתגונן מן העולם החדש המסתער עליו היא לדבוק במה שהוא מכיר. כמה אירועי אלימות באירופה ובארה"ב הוציאו את שדי הימין מהג'ונגל שבתוכנו, את הגזענים בשולי החברה, את הפוליטיקאים שהופכים את השנאה לאחר לפחד מטרור ומשם הישר לקלפי - וזהו קיצור תולדות עליית הימין לאחר התפרצותו של גל הפליטים הסורים.
הבלוף האזורי
בסיס המרד נגד אסד היה שלטון עריצות המיעוט העלווי על רוב אזרחי סוריה, שרובם סונים. מי שתמרצה את המרד בתחילתו הייתה סעודיה, מדינה דתית מושחתת וקיצונית. הסעודים הסונים נלחצו מכך שאיראן השיעית, האויבת המיתולוגית, תמכה באסד. לשיעים רוב בעיראק שאחרי סדאם (זה לא אומר שהם אוטומטית מתיישרים עם טהרן), ובלבנון יש להם רוב שהפך לכוח פרלמנטרי בסיוע מלחמת לבנון של ממשלת בגין־שרון ב־82'.
המרוץ לפצצה של איראן הכניס לפאניקה לא רק את הישראלים אלא גם את הסעודים. אין כמו פאניקה, אמיתית או מפוברקת, כסיוע לצרכים פנימיים וביצוע מדיניות חסרת אחריות. החל מתעתוע "הברית האזורית" בינינו ובין המפרציות, שלא הייתה אלא תרגיל סעודי שבו ישראל תילחם במקומם באיראן. התמורה הייתה ספינים כמו רעיון אבו דיס כבירה פלסטינית, טיסה להודו מעל אדמת סעודיה (של חברה זרה כמובן) ושאר כותרות חלולות שיצרו בישראל
את הרושם כאילו אנחנו בדרך לשלום אזורי.
מגעים חשאיים בין ישראל לסעודיה היו משך עשרות שנים. עוד בימי יצחק שמיר הועברה הצעה סעודית להניף את דגלה בהר הבית. שמיר פלט אוטומטית את ה"לא" הקבוע שלו. הרעיון היה לפתוח צוהר לעולם הערבי, עם אותן תקוות שווא כמו היום - הסעודים ילחצו, והפלסטינים יתגמשו. כקיביצר אקראי אין לי מידע של ממש על מגעי התכנון המשותפים הראשוניים לברית המיוחסת לישראל, סעודיה וארה"ב לחיסול ההשפעה האיראנית באזור. ראשיתם בימי ממשל אובמה שהסתייג ממעורבות פעילה והסתפק בחימוש ובכסף. המשכם באחריות הבלעדית שהוטלה על המוסד ש"יטפל" בבעיה האיראנית, כשדווח בכלי תקשורת בארה"ב על פגישות של מאיר דגן ותמיר פרדו בסעודיה.
קפיצת המדרגה בשת"פ הישראלי־אמריקאי־סעודי הייתה ב־2015, אחרי מותו של המלך עבדאללה. סלמאן בן עזיז, שהיה שר ההגנה, הומלך במקומו ומיד מינה את מוחמד בנו לשר ההגנה. מכאן ואילך, בן סלמאן, טראמפ ונתניהו הובילו את המאבק באיראן במזרח התיכון וכשלו בכל החזיתות. המלחמה בתימן הפכה לטבח עם אחרי חמש שנים מתסכלות. ניסיונו של בן סלמאן לכפות על ראש ממשלת לבנון סעד חרירי להחרים את חיזבאללה נכשל, וחיזבאללה הפך לשותפו של חרירי בממשלת לבנון.
גם הניסיון לסלק את האיראנים מסוריה היה חסר תקווה לחלוטין, אלא שנתניהו לא עמד בפיתוי והימר על ניצחון ועל יחסים עם העולם הערבי שעומד או־טו־טו להכיר בזכות ישראל על ירושלים, ושאר הבלים שלא היה להם שום סיכוי. תקיפות חיל האוויר הישראלי בסוריה, כמו החיסולים שיוחסו למוסד, היו לא יותר מעקיצות יתוש שנועדו לגרוף כותרות.
מה שקרה בפועל הוא שפוטין וחמנאי קובעים מה קורה בסוריה, והשאלה כיום היא עד כמה יתחשבו בבעיותיו של ארדואן בכיבוש אידליב. טראמפ ונתניהו בסבך חקירות פנים, ובן סלמאן דועך היכנשהו. ה"הישג" היחיד של השלישייה הוא תמיכתם במנהיגי ימין בכל העולם ועליית הגל הלאומני. ברוכים הבאים למלחמת העולם הרביעית.