בעידן החדש כבר אין לאו"ם חשיבות, את הגב אנחנו מקבלים מטראמפ

נכון לעכשיו - עידן דונלד טראמפ - הבילוי בעצרת האו"ם הוא באמת חסר חשיבות וחסר סיכון מבחינת ראש ממשלת ישראל. זאת בניגוד לימי כהונתו האחרונים של ברק אובמה. הנשיא האמריקני באותם ימים, שטען כי הוא חבר שלנו, ניסה לרסק אותנו באמצעות הגוף העוין הזה. ואולם מי שמפחדים עכשיו מריסוק הם גורמים אחרים לחלוטין, ובהם הטכנוקרטים של האו"ם עצמו. 
 

מדובר בגוף מסורס הנתון במגננה, שאוזלת היד, הצביעות והחד־צדדיות שלו נחשפים בכל יום ושחוסר האונים שלו אל מול ממשל אמריקני שפוי ובוטח, מספק לנו חגורת הגנה וסיבה טובה לקורת רוח. אפילו האיומים הפלסטינים לגבי הנאום הצפוי של "הפרטנר הגדול", יו"ר הרשות אבו מאזן, נשמעים פתטיים. לחשני רמאללה הבטיחו שאבו מאזן יאמר דברים קשים ולא דיפלומטיים בעליל כנגד נשיא אצות הברית והאמריקאים בכלל. ספק אם הוא יעז לעשות זאת, אבל גם אם כן, הוא רק יהדק את חבל התלייה הדיפלומטי סביב ארגון הטרור שהוא עומד בראשו - זה שהתחפש לרשות שוחרת שלום.

 

גם היומרה של אבו מאזן לכנס בשולי העצרת ועידה של 40 מדינות וגופים, כדי שיאבקו ביוזמות האמריקאיות, היא רווח נקי מבחינתנו. הסיבה: הממשל האמריקאי הנוכחי, בניגוד לממשלת ישראל, אינו מוכן לקבוע שיריקות שמוטחות בו הן טיפות גשם. אצל טראמפ, מי שחותר נגדך הוא אויב, לא פרטנר.

לכן, הבעיות של נתניהו עכשיו אינן במרכז האו"ם במנהטן וגם לא בוושינגטון. הן נעוצות בכאב הראש החדש מול רוסיה, כזה שבעניינו, לכינוס באו"ם ואפילו לנאומים חוצבי להבות נגד האיראנים אין כל משמעות. 
 

וחמור מזה, הן מצויות בכל אותן נקודות שבהן התיימרה ישראל בעבר לעשות שלום והמיטה אסון; בכל אותם קווי חיכוך שבעניינם ממשלת נתניהו נמנעת מלהתייצב ולהוביל מדיניות ברורה ונחרצת. בגבול עזה, אל מול שלטונות רמאללה, וגם אל מול "הישגי" מלחמת לבנון השנייה, שהציבו לנו אין־סוף רקטות מסוכנות בידי חיזבאללה. 
 

בהחלט יש מקום לנאום עם גילויים מדהימים ולמינגלינג עם מנהיגים זרים. ואולם, נא לא לפתח ציפיות. להישגים מגיעים תוך גיבוש מדיניות וביצועה, לא בנאומים בעצרת.