שום דבר טוב לא יקרה היום למערכת הפוליטית האמריקאית. גם לא למערכת המשפט. כל מי שמהרהר בערגה ביתרונות השיטה "שלהם" לעומת השיטה "שלנו"; כל מי שמייחל ליום שבו גם לנו, עכברי הפרובינציה, יהיה שימוע "כמו בסנאט"; כל מי שמתפעל מהמחוקקים כבדי הלסת, גברים בחליפות יוקרה, נשים בחליפות יוקרה - לכל אלה כדאי לחשוב מחדש. אצלנו, שופט לא נדרש לומר האם וכמה היה שיכור במסיבה בבית הספר התיכון. אצלנו, שופט לא צריך לומר בשידור לכלל האומה עד איזה גיל היה בתול. אצלנו, עוד אפשר לנהל דיון חצי ענייני על השאלה מי מתאים לשבת על כיסא בבית המשפט העליון. אצלם כבר לא.

מה שייערך היום בסנאט אינו שימוע. זה קרקס במקרה הטוב, הוצאה פומבית להורג במקרה הפחות טוב. לא צריך להתפעל מטלטולי הראש. גם לא ממראית העין של חקירה נוקבת. הסנאטורים באים לשימוע הזה כשמחשבתם נתונה לשאלה אחת בלבד: איזה מחיר פוליטי יהיה להצבעה אחת, ואיזה לאחרת. האם השופט ראוי? זה לא חשוב. האם יש שמץ של אמת בסיפורים שלפתע צצו נגדו? למי אכפת. השופט הוא פיון חסר חשיבות - אלא אם יצליח להתמנות למשרה. כלי משחק. כלי נשק.

מה רוצים הרפובליקנים? למנוע מבוכה. למנוע בריחה של נשים, שגם כך ממעטות להצביע להם. הרפובליקנים לכודים בין הפחד מתבוסה פתטית בסנאט, לבין הפחד הגדול עוד יותר מתבוסה סוחפת בבחירות האמצע, לבין הפחד מחרונו של הנשיא דונלד טראמפ, ומחרון אוהדיו, שאומנם אינם רוב באמריקה, אך הם עדיין רוב בין מצביעי הימין.

מה רוצים הדמוקרטים? למנוע את המינוי. כל מינוי. אם טראמפ היה ממנה את האפיפיור בכבודו ובעצמו, אם היה מקים לתחייה את אמא תרזה, זה לא היה מעלה ולא מוריד. מינוי של טראמפ דינו להיפסל. ובמילים פשוטות: בהחלט אפשרי שאם שופט לא ימונה עכשיו, הוא גם לא ימונה בשנתיים הבאות, בהנחה (לא ודאית) שהדמוקרטים יכבשו את הרוב בסנאט. ובעצם, ייתכן שבעידן החדש אי אפשר יהיה יותר למנות שופט, אלא כאשר הנשיא נהנה מתמיכה של רוב מוצק והומוגני בסנאט.

הרצון למנוע מינוי, לא משנה של מי וכיצד, הוא הרצון הקבוצתי של הדמוקרטים, שנשען על מניע אישי של כל אחד ואחת מהם. הסנאטור הדמוקרטי שיצביע בעד המועמד יודח על ידי בוחריו בהזדמנות הקרובה. לכן אף סנאטור דמוקרטי לא יצביע בעד. אף סנאטור דמוקרטי לא יעז לקום ולומר את המובן מאליו: הטענות נגד השופט הן בדיחה. אם כל שמועה לא מאושרת מימי התיכון עלולה למנוע מינוי של בכירים, אי אפשר יהיה למנות בכירים. לא רפובליקנים וגם לא דמוקרטים.

אבל הסנאטורים לא יעזו. יש להם מדינות, יש פריימריז, יש בחירות אישיות. הנה, עוד ממתק שנהוג להציע לילידים ומוטב שיידחה. אם רק היו לנו גם בישראל בחירות אישיות של נציגי אזורים - אומרים לנו מעת לעת - היינו ממש כמו אמריקה. אבל מי רוצה להיות כמו אמריקה? מי רוצה הצגות מגוחכות במסווה של בירור נוקב? מי רוצה שופטים שערוותם חשופה לעין כל?

יש מדינות, כמו אמריקה, שאולי יכולות להרשות לעצמן את הלוקסוס הססגוני הזה, בידור זול להמונים שמעמיד פני פוליטיקה גבוהה. לנו - אוהדים ומתנגדים - יש סיבה לשמוח באיילת שקד, באסתר חיות, בוועדה למינוי שופטים על שלל חסרונותיה. תנו תככים של מסדרונות, לחישות של מאחורי הקלעים, אפרוריות של דילים. מוטב כך.