רצח האופי שנעשה למועמד לעליון בארה"ב עשוי להפוך לבומרנג פוליטי

לא רק בישראל, אלא גם בארה"ב, הולכת וגוברת המודעות לכך שהרשויות המחוקקת והמבצעת, שלכאורה מושלות בכיפת חיינו הן אומנם בעלות המאה והדעה, אבל לא בעלות המילה האחרונה. זו שייכת לרשות השופטת בכל דבר ועניין שבו היא בוחרת לעסוק. שמה של הרשות השופטת הינו מטעה באשר הוא משקף את תפקידה מהבחינה הטכנית בלבד. מבחינה מהותית ותכליתית, השם ההולם אותה צריך להיות "הרשות הקובעת". 
 

הבועה השלטונית של הרשות השופטת התנפחה כל כך במהלך השנים, עד שכל בוחר בר דעת ובעל השקפת עולם אינו יכול שלא להביא בחשבון כיצד תשפיע בחירתו בנשיא ובסנאטור על מינוי השופטים המקבעים לדורות את דמותה של ארה"ב ואת צביונה. 
 

ההשפעה שיש לנשיא (הממנה את השופטים) ולסנאט (המאשר את המינויים) על הרכב בית המשפט העליון שיחקה תפקיד מרכזי בבחירות בארה"ב כבר ב־2016. למעשה, סוגיית מינוי השופטים היא שהכריעה את הבחירות לנשיאות. מיליוני אמריקאים יראי שמיים, שלא היו אחוזי התפעלות יתרה מהתנהלותו האישית של דונלד טראמפ, נהרו לקלפיות להצביע עבורו כדי למנוע מהילארי קלינטון למנות שופטים משמאלה של המפה הפוליטית.
 

השקפת העולם של השופטים היא חלק מהמשחק הפוליטי. הנשיא אינו אמור למנות אנשים המתנגדים להשקפת עולמו, אבל מצפים ממנו למנות אנשים ראויים. לא רק מצפים ממנו - אישור הסנאט בא לאזן ואם צריך לבלום. בעבר כיבדו הסנאטורים את רוח החוקה ובדקו את הרקע של השופטים. אם לא נמצא דופי בהתנהלותם המקצועית והאישית, אישרו את מינוים ברוב גדול תוך כיבוד לשון החוקה, שלפיה הפררוגטיבה לבחירת השופטים נתונה בידי נשיא. לכן, על פי מסורת רבת שנים, אפילו כשהרוב בסנאט היה בידי מפלגה יריבה, מועמד ראוי של הנשיא היה מאושר. המפלגות תמיד הביאו בחשבון שהגלגל מסתובב ובעתיד נשיא ממפלגתם יהיה זקוק לאישור מועמד ראוי מטעמו. 

 

עד תחילת המאה הקודמת האישור היה אוטומטי לגמרי והמועמד לא נכח כלל בדיון. השופט היהודי הראשון פליקס פרנקפורטר היה גם הראשון שנדרש לבוא לדיון, אך לא לדבר. מאוחר יותר הייתה זו השופטת היהודייה הראשונה רות ביידר גינזבורג, שמונתה על ידי ביל קלינטון והייתה הראשונה שנדרשה להשיב על שאלות. לא על כל השאלות היא השיבה. היא סירבה להשיב על שאלות ענייניות הנוגעות להשקפתה השיפוטית, בנימוק שאלו עניינים שהיא עשויה להידרש לפסוק בהם והיא תעשה זאת רק לאחר דיון שבו תשמע את הצדדים. למרות גישה זאת, מינויה אושר כמעט פה אחד, בהתנגדות שלושה סנאטורים בלבד.
 

לראשונה בתולדות ארה"ב נפרץ הסכר הזה ב־1987, כאשר מועמד לשופט נפסל בגלל דעותיו. היה זה רוברט בורק, מינוי של רונלד רייגן, שהסנאט מנע את מינויו בשל דעותיו השמרניות. את המאבק התקדימי נגדו הוביל אדוארד קנדי בלשון מתלהמת ומסיתה, רוויית דמגוגיה נחותה שלא הייתה בה מילה אחת של אמת, אך שזכתה לתמיכה ציבורית שהכשירה את הקרקע להכשלת המינוי. "אמריקה של רוברט בורק", הזהיר קנדי בסנאט, "היא ארץ שבה נשים ייאלצו לערוך הפלות בחצר האחורית, שחורים יישבו בדלפקי מסעדות מופרדים, משטרה חסרת מעצורים תפרוץ דלתות אזרחים בפשיטות ליליות, וילדים לא ילמדו על אבולוציה". המסר נקלט. 
 

לאחר שימוע ארוך שבו נחקר בורק בחקירה צולבת ממושכת ועמד בה בכבוד, וגם באישיותו לא נמצא דופי, עמד הסנאט בסירובו לאשר את המינוי ללא כל סיבה מלבד השקפת עולמו. מועמד שני של רייגן נפסל גם הוא, לאחר שהתברר כי עישן מריחואנה. רק בניסיון השלישי הצליח רייגן להציג מועמד שיהיה מקובל על הדמוקרטים: אנתוני קנדי נבחר פה אחד. מבחינת השקפתו הכלכלית הוא היה שמרן, ובעניינים חברתיים ליברל. קנדי - שפעמים רבות היה ללשון המאזניים בין השמרנים לליברלים בבית המשפט העליון - התפטר בימים אלה, והשופט ברט קוואנו נתמנה על ידי הנשיא טראמפ להחליפו וליצור רוב שמרני מוצק של חמישה שמרנים מול ארבעה ליברלים. 
 

כדי להמחיש את חשיבות מעמדו של שופט בבית המשפט העליון בארה"ב (וגם בישראל) ואת העוצמה המתלווה אליו, צריך לעשות גיחה דמיונית אל דרמת הבחירות בשנת 2000, שהרעידה את אדני שיטת הממשל האמריקאית. מי שעמד במרכז הדרמה הזו היה אותו קנדי. בבחירות הללו הוכרעה נשיאות ארה"ב בהצבעה מפלגתית מובהקת של חמישה שופטים שמונו על ידי נשיא רפובליקני, שביטלה את החלטת בית המשפט העליון של פלורידה להמשיך בספירת הקולות החוזרת של קולות שנפסלו. קולות אלה היו כנראה מבטלים את היתרון הזעום של שלוש מאות קולות שבגינו הוכרז ג'ורג' בוש כנשיא ארה"ב. נגד ההחלטה הצביעו ארבעה שופטים שמונו בידי נשיא דמוקרטי. 
 

מה שמדהים הוא שכמעט כל השופטים הצביעו נגד השקפת עולמם המוצהרת בסוגיית התערבות בית המשפט הפדרלי בהחלטות בתי המשפט של 

המדינות: הדמוקרטים, הדוגלים במעורבות, הסבירו בק"ן טעמים מדוע זהו המקרה שבו צריך לסטות מהכלל ולא להתערב, והרפובליקנים, הדוגלים באי מעורבות, הסבירו מדוע מקרה זה הוא היוצא מן הכלל. היחיד שפסיקתו תאמה את השקפת עולמו הוא שכתב את פסק הדין של הרוב - הלא הוא אותו אנתוני קנדי, רפובליקני שההתערבות בפסיקה בפלורידה עלתה בקנה אחד עם גישתו הכללית לסוגיה. 
 

השיטה שרדה את המשבר, אבל הטראומה שעברה המערכת האיצה את תהליך שבירת כללי המשחק וההתערטלות מכללי התקינות הפוליטית, שנשמרו במשך למעלה מ־200 שנות דמוקרטיה. המהומה הנוכחית החלה כאשר מיודענו אנתוני קנדי, שנותר המינוי הרפובליקני היחיד בעליון הפוסק מדי פעם לצד ארבעת שופטי האגף הליברלי, הודיע על פרישה מוקדמת. טראמפ, נאמן למחויבותו העמוקה לבוחריו, הציע מועמד שמרן נוסף, ברט קוואנו, שופט בית המשפט הגבוה לערעורים. עילוי משפטי נוח מזג, שכתב מאות פסקי דין המונחים בפני הציבור לבחינה וביקורת.
 

עם מינויו של קוואנו הסירו הדמוקרטים את הכפפות ויצאו לקרב עם סכין בין השיניים, כשהמסר ברור: נעשה הכל לטרפד את המינוי. לאחר שקוואנו עבר בכבוד את החקירה המתישה של הסנאטורים הדמוקרטים בוועדת החוקה, שלפה הסנאטורית הדמוקרטית דיאן פיינשטיין מכתב אנונימי שהיה מונח אצלה חודשים כאבן שאין לה הופכין, ובו האשמה מעורפלת בדבר הטרדה מינית שאירעה לכאורה בבית הספר התיכון לפני 36 שנה, כשהמעורבים היו קטינים. 

אליה הצטרפה אישה נוספת, ואחריה עוד אחת, שלא זכרה בתחילה אם התוקף כביכול היה קוואנו. לא זוכרות מקום, לא זוכרות זמן, וגם המוזכרים על ידן לא זוכרים דבר. אבל בעיני חצי ארה"ב קוואנו אשם עד שלא תוכח חפותו.
 

רצח האופי שנעשה למועמד, תוך רמיסת כללים וערכים כמו שלטון החוק, התיישנות, חזקת החפות, נטל הראיה וההגנה על שמו הטוב של אדם מעמיק את הפילוג בחברה האמריקאית. בשתי המפלגות מתחזקים האלמנטים הקיצוניים, והמרכז נשחק והולך. טרפוד המועמדות יהיה עוול צועק לשמיים, אבל הוא גם עשוי להפוך לבומרנג פוליטי אם כתוצאה ממנו תהיה נהירה רפובליקנית המונית לקלפיות, וזו תוביל למהפך בבחירות הקרובות לקונגרס - שבשלב זה מסתמן בהן ניצחון לדמוקרטים.