רק אצלנו כל עבריין שמקדם את חזון "מחנה השלום" זוכה למחיקת חטאים

בתחילת השבוע עסקו אמצעי התקשורת המרכזיים במפגש הפסגה שהתנהל בפריז בין הראיס הפלסטיני לבין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. שני המנהיגים הבכירים צולמו בתמונות נשיאותיות, שלא לומר מלכותיות, וסיפקו כר נרחב לשיח מדיני שהפנה אצבע מאשימה נגד ממשלת ישראל והעומד כיום בראשה. במסגרת הזו נשא ראש הממשלה לשעבר נאום סנגוריה נלהב על המנהיג הפלסטיני ואמר שאבו מאזן מעולם לא סירב להצעות שהוא הציג בפניו, ובכלל הוא פרטנר מצוין ויש סיכוי לשלום. 
 

מעבר לתחושת הבחילה, מי שנחשף לתמונות ולדיווחים מהמפגש בפריז צריך לקרוא מחדש את הפסקה הראשונה כדי לקלוט מה לא בסדר בה. כי לא קיים בה שום דבר נכון, הכל מעוות ומגמתי. האמת היא שהפגישה היא מעשה של העבריין המורשע אולמרט, אחד הנוכלים האפלים בתולדות מדינת ישראל, מי שמנהל זה זמן מה מסע חוצפני ובריוני במטרה לזכות ברהביליטציה וחזרה לחיים הפוליטיים. בדרכו עזת המצח הוא כתב ספר שעיקרו כזב, תקף את כל מי ששפט והרשיע אותו, ובמקום להתבייש ולהתחבא, הוא חותר לאור הזרקורים.
 

מי שרוצה להבין את עומק התופעה, מעבר להרשעות החמורות בבתי המשפט, מוזמן לקרוא את הספר המרתק של אריה אלדד "אוגנדה". רק כשמעמיקים באלגוריה העצובה הזו מפנימים את עומק ההשחתה של הנוכל שכיכב כל כך הרבה שנים בחיים הציבוריים שלנו. 
 

ואגב, לא צריך הרבה כדי לדעת שאף מילה של אמת לא יצאה מפיו של אולמרט גם במפגש הגרוטסקי בפריז. אפילו ב"ידיעות אחרונות" הזכיר בן־דרור ימיני השבוע את העובדות שסותרות את ההצהרות של האיש הזה. למשל, הטענה של אולמרט כאילו אבו מאזן מעולם לא סירב להצעות שלו. כדי לקצר נאמר שאולמרט הציע הצעות מטורפות, שמשמעותן חיסול מדינת ישראל ואבו מאזן אמר שוב ושוב לא. הכל מתועד ופומבי. 

 

גם יתר הדברים שאמר אולמרט לא מסתדרים עם המציאות, במיוחד הסופרלטיבים שקשר למי שכינה ד"ר עבאס. בעיקר העובדה שהיושב לצדו הוא לא פרטנר רציונלי שניתן להגיע איתו לשלום ולהשלמה, אלא מנהיג ישות טרוריסטית שלא מפסיקה לחתור לחיסולנו.
 

אלא שכל מה שאמרנו עד עתה הוא לא עצם העניין. עצם העניין הוא העובדה שמישהו מתייחס כיום לאולמרט, שהוא עדיין זוכה ליחס של ראש ממשלה לשעבר, וגם מוביל מהדורות חדשות מרכזיות בעניינים מדיניים. מדובר בתופעה מוזרה, שהפענוח שלה מר ומדכא. כי למשל, אם משה קצב, עוד פוליטיקאי בכיר ועבריין מורשע, יכנס מחר מסיבת עיתונאים בעניינים מדיניים או כלכליים, יעשו ממנו צחוק. מי יבוא ומי ידווח על ההאשמות החמורות של האנס קצב כלפי הממשלה, בתי המשפט והיקום. 
 

גם קצב, כמו עוד אנשי קריירה שנתפסו והתברר שהם נוכלים, רוצחים או אנסים, סביר שיישא דברים קשים, מעוותים ומתלהמים, דמיונות והאשמות, בדיוק כמו אולמרט. אבל לקצב איש לא ייתן במה. לכן ברור שהבעיה נעוצה במי שנותן מיקרופון ומצלמה לאולמרט ודומיו, מי שמתייחס ברצינות אליו, שלא לדבר על הפצת הרעל והשקרים שיוצאים מפיו. מי שעוזר לקדם את סדר היום המדומיין שלו. באופן זה אפשר לאבחן את "תסמונת אולמרט", שבמסגרתה כל עבריין שממשיך לקדם את החזון המשיחי של מי שמכנים את עצמם "מחנה השלום", יזכה למחיקת חטאים ציבורית מתמדת. 
 

לכן, אם אתה משה קצב - גם אנס וגם ליכודניק - תימק בקלון שלך עד עולם. אבל אם אתה רב נוכל, שמתגייס שוב כדי להגן על ערכי תנועת אוסלו, הכל יישכח לך. התסמונת נכונה גם לגבי מי שאינם עבריינים מורשעים, אלא פוליטיקאים, גנרלים, פרופסורים, פרשנים ויועצי תקשורת שהתבררו כשקרנים, שרלטנים, הזויים או פשלונרים. אנשי מקצוע חסרי אחריות שטעו והמיטו עלינו אסונות. כמו כל האנשים שהובילו לתוצאות האיומות של אוסלו וההתנתקות או שיתפו ופירשנו באופן אתרוגי את האירועים הללו.
 

כל מי שהיה מעורב בדברים הללו, משמעון פרס ועד אריאל שרון ודן חלוץ, מאמנון אברמוביץ' ועד אייל ארד, היו צריכים להיות מוקעים ולשאת באחריות. במיוחד היה עליהם לשים את המפתחות ולהתרחק מהחיים הציבוריים. אלא שלא כך פועלת תסמונת אולמרט. אצלנו, אם תדבק במנטרה הנכונה, לעולם לא ידבק בך רבב, אף פעם לא יבואו איתך חשבון, לעולם לא יזכרו שפשעת ו/או טעית ו/או חתרת ו/או דמיינת. אתה רשום בדפי ההיסטוריה לצמיתות כקדוש.
 

כך העבריין והפוליטיקאי הכושל חיים רמון; כך יעקב פרי שנתפס בשקר שעלה לו בקריירה הפוליטית, אבל מיד כובסו עוונותיו בראיון מלטף בחברת החדשות; כך יוסי ביילין; וכך אהוד ברק, שאנחנו לא מפסיקים לשמוע ממסעות הגידופים שלו, ועוד ועוד. התופעה ששמה אהוד אולמרט היא אולי קיצונית במיוחד, אבל היא מסמנת ליקוי מאורות נרחב, עולם הזוי וכוזב, שמטרתו לשמר "נרטיב" שהתרסק כבר לפני דור, בניגוד לכל היגיון ויצר קיום. 

 

עכשיו, כשמשה לאון התחבר רשמית לחרדים, הרבה יותר קל לפזר את הערפל ולהציב אתגרים ברורים לשני המועמדים שנותרו כאופציה עבור הציבור הציוני/יצרני: זאב אלקין ועופר ברקוביץ'. הדילמה בעניין אלקין וברקוביץ' היא אכן גדולה, ואני לא זוכר את עצמי מתלבט כך סמוך כל כך לקלפי. כי הבחירה בירושלים ניצבת על שני אדנים: האחד - הבטחה מברזל שלא ייפגע אורח החיים הלא חרדי־דתי בעיר, ושלא יהיו יותר הישגים לחרדים בתחומי השבת ונספחיה, ראה ערך אירוויזיון. כי תנאי ראשון להחדיר רוח חיים מחודשת בבירה הוא בנייה ויצירת מקומות עבודה רבים עבור אוכלוסייה יצרנית שתרצה לגור בעיר הזו. לקריית החסד בני ברק ב' הם לא יבואו, והתושבים הנוכחיים לא יישארו בעיר קודש מנוכרת וחונקת. 
 

התנאי השני הוא איחוד אמיתי של העיר. ראש הממשלה נתניהו חונק את ירושלים זה שנים, ולא מאפשר לקדם ולו בניית שכונות ובתים מעבר לקו 67' כמו גבעת המטוס, שלא לדבר על שטח E1, שבין מעלה אדומים לירושלים. ראש העירייה המיועד חייב להתחייב להיאבק בכל הכוח בגזירות ההקפאה של נתניהו, עד כדי הפגנות ענק, שביתות שבת וניפוץ הפוזה הפטריוטית של נתניהו בנוגע לאחדות העיר. 
 

אלקין מבין את המשמעות המדינית, אבל לא ברור איך יתמודד עם החרדים ועם נתניהו. ברקוביץ' מבין את החזית הדתית, אבל ספק אם הנושא המדיני מעניין אותו. לכן, בזמן שנותר, כל אחד מהשניים צריך למצוא דרך לשכנע מצביעים פוטנציאליים כמוני שהוא מחויב לשני היסודות, כי אחרת הפתקים ילכו למועמד השני.