סיפורנו, ההולך אחורה עד למחצית 2009, התרחש בבית הספר לחי"ר, סמוך לירוחם. רגע לפני שהקיץ הגיע באופן רשמי נדרשו אז בבסיס לקבוע באיזה אופן תתחלקנה שעות הרחצה בבריכת השחייה המקומית ונשמעו קולות - אף אחד מהם לא מנימוקים דתיים - שקראו לא לאפשר ערבוב של בנים ובנות בבריכה. מפקד הבסיס זימן אליו שורה של קצינות וחיילות, חילוניות כולן, וביקש לשמוע את עמדתן.
כולן, עד האחרונה שבהן, אמרו שבבית הן מבלות בבריכה מעורבת. כולן, עד האחרונה שבהן, ביקשו ממנו, למרות זאת, להשאיר את הבריכה הצבאית מופרדת. הראשונה גרסה שנוכח האווירה בצבא בריכה מעורבת תהיה מקור להטרדות. השנייה, קצינת ת"ש, אמרה שלא נראה לה לנכון שחייל שזה אך שפך בפניה את לבו על בעיותיו האישיות וראה בה כתובת טיפולית, יצפה בה כעבור חמש דקות בבריכה בהיותה בבגד ים. השלישית סיפרה על אירועים לא נעימים שכבר היו בבריכה בעבר. הרביעית תהתה איך זה חוקי הצבא, שאוסרים על חיילים לדרוך במתחם החיילות שבו היא מתגוררת, מאפשרים להם לשחות איתה 50 מטר משם כשהיא בביקיני.
המפקד אסף את הסגל הבכיר של החטיבה ושאל לדעת כולם. משהתברר שזו העמדה הרווחת, נפלה ההחלטה. בין לבין אישר את המהלך גם קצין צנחנים וחי"ר ראשי. "אם אפשר ללכת מטר ליד התהום, ולא להסתכן בנפילה", העיר, "עדיף כך". שבועיים אחרי הפתיחה דיווחו בבריכה על עלייה מטאורית במספר החיילות המגיעות אליה, אלא שאז התפוצצה ה"שערורייה" בעיתון "במחנה". שומו שמיים: בריכה נפרדת, איראן זה כאן! לא עזרו שום הסברים. לא עזרה העובדה שהדרישה הגיעה מצדן של החיילות, שהרגישו בנוח יותר להתרחץ בנפרד. גם לא העובדה שלא היה בזה שום עניין דתי. ראש אכ"א התחלחל, מפקד זרוע היבשה השתולל, צה"ל היה כמרקחה, והוראה חדשה לביטול מיידי של ההפרדה ירדה במהירות האור אל השטח. חיילות מרגישות מוטרדות? חיילות מרגישות שמחפיצים אותן? חיילות מרגישות שהן רוצות להשמיע את עמדתן בעניין שקשור בהן? יש להן בעיה.
בפח של בן גביר
נזכרתי בסיפור הזה של הבריכה הצבאית, אפרופו הטרלול סביב סיפורה של בריכת שחייה אחרת, בריכת השחייה הציבורית הראשונה במגזר הבדואי, שבנייתה הושלמה זה עתה ברהט. לפני כמה שבועות, כשפורסם לראשונה שהבריכה הזאת אמורה להיפתח במועדים נפרדים לגברים ולנשים, החליט עו"ד איתמר בן גביר לאתגר את המערכת. בן גביר פנה אל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, והתריע על הפרדה פסולה. המהלך הזה היה אומנם סוג של הטרלה מכוונת, אבל הוא התפתח על מצע רך של החלטות קודמות, שבהן התערבה זילבר באירועים של יהודים שומרי מסורת, כשבניגוד לרצונם של המארגנים דרשה שלא לערוך אותם בהפרדה.
לפחות בינתיים נראה שזילבר נפלה בפח שטמן לה בן גביר. זילבר שיגרה מכתב אל היועץ המשפטי של עיריית רהט והעירה לו: "אנחנו סבורים שיהיה זה נכון... לאפשר גם 'שעות משפחה' בבריכה הציבורית ברהט, שבמסגרתן חלק מהזמן תהיה הבריכה פתוחה לשני המינים ותאפשר שחיית נשים וגברים כאחד. זאת, כאמור, לצד קיומן של שעות נפרדות לנשים ולגברים".
הטיפשות הטמונה בניסיון הזה להתערב בחייהם של אנשי רהט בולטת במיוחד על רקע העובדה שהיא נשענת על תקדים שנקבע לפני כשנה בוויכוח על הפעלתה של בריכת השחייה בקריית ארבע. הבריכה שם נפתחה עד לא מכבר בשעות נפרדות בלבד. כמה תושבים עתרו בעקבות כך לבג"ץ, הזכירו שכ־%30 מתושבי המקום הם חילונים ודרשו לאפשר להם בשעות מסוימות שחייה מעורבת. שני דיונים ניהל בג"ץ בסוגיה זו, לפני שהמועצה המקומית הודיעה שהיא מקבלת על עצמה לשלב בלו"ז גם שעות מעורבות.
למה הניסיון להשעין את מקרה רהט על מקרה קריית ארבע מגוחך? כי בקריית ארבע, כאמור, יש שיעור גבוה של תושבים שההפרדה הקבועה הזאת בבריכת השחייה היחידה במקום מונעת מהם לרחוץ יחד עם בני משפחתם כרצונם. במובן הזה, כשהם דורשים לקבל את חלקם, הם צודקים. העניין הוא שברהט, בניגוד לקריית ארבע, אין אנשים כאלה. מדובר ביישוב שמשתייך למגזר שבמסורת שלו, תאהבו את זה או לא, אין מקום לרחצה מעורבת. וזה לא שזילבר התערבה בנעשה ברהט בעקבות תלונות של תושבים מקומיים שביקשו שעות רחצה מעורבות, כי אין שם תושבים כאלה. למרות הדיון שמתנהל בתקשורת כבר כמה שבועות, לא שמענו עד כה ולו על מתרחץ פוטנציאלי אחד ברהט שיש לו בעיה עם הרחצה הנפרדת בבריכה. חוץ מדינה זילבר, כמובן.
וכך, במקום שהבדואים ברהט יקבעו לעצמם את שעות הפתיחה של הבריכה כפי שנוח להם, יושבת לה פקידה יהודייה במשרדה בירושלים ומנסה ללמד אותם מה טוב ומה רע להם, ואיך לשחות ובאילו שעות.
מה אכפת לך, אמרתי השבוע לראש עיריית רהט, טלאל אל קרינאווי. תודיע שיש שעתיים מעורבות, ואם אף אחד לא יבוא בשעות האלה, אז שלא יבוא. "אני לא מוכן לשים את עצמי ללעג", הסביר לי. ומה יקרה אם במשרד המשפטים יתעקשו? הקשיתי. "אז אחרי שהעירייה ומשרד השיכון ומשרד הפנים השקיעו בבריכה זו 35 מיליון שקל, היא לא תיפתח. פשוט מאוד".
אני מוכן להתערב שגם זילבר מבינה שהתערבותה בנעשה בבריכה ברהט היא עניין שעל גבול הטמטום. אז למה היא עושה את זה? כי אין לה ברירה. כי היא כלאה את עצמה. כי אחרי שלשכת היועץ המשפטי לממשלה החליטה שמלוא כל הארץ משפט, ושתפקידו של משרד המשפטים להתערב בנעשה בכל חוג מקרמה בעיירת פיתוח בדרום, ואחרי סדרה של ניסיונות לחנך את המגזר הדתי, לפשפש בכל אירוע המיועד לו ולאסור עליו הפרדה מגדרית גם אם זו תפיסתו ההלכתית, אי אפשר למשוך עכשיו בבלם החירום ולהגיד "כאן לא".
אז נכון שהמדינה אינה מחויבת לזרום באופן אוטומטי עם כל מסורת של כל מגזר, אבל אין שום סיבה לדחוף את האף למקומות שקשורים למסורת של המגזר הבדואי או החרדי, כשהמסורת הזאת וההקפדה הזאת אינן מפריעות לאיש. כך בבריכה, כך גם באירועי תרבות הנערכים בהפרדה במרחב הציבורי.
אני, רק כדי שיהיה ברור אינני מדבר מפוזיציה, לא נוטל חלק באירועים נפרדים. לא כשזה במקומות ציבוריים, גם לא כשזה בחתונות של קרובי משפחה. ועדיין, אני מכיר בכך שיש אנשים שיש להם תפיסה הלכתית שונה ומחמירה משלי, והכלל שלי הוא שיש לאפשר לנהוג כמנהגם, כל עוד הם אינם דורכים לאחרים על הרגל.
התערבות פסולה
קחו, לדוגמה, את המהומה סביב כמה מאירועי החג הנוכחי. בעיתון "הארץ" הלינו בימים האחרונים על ארבעה מופעי סוכות שנערכים השבוע בבנייני האומה, במימון ציבורי. שניים מיועדים לגברים בלבד, אחד לנשים בלבד, והאחרון מיועד לשני המינים אבל יתקיים בהפרדה. במקום אחר, בנתיבות, אסר משרד המשפטים לערוך אירוע "שמחת חג" מוזיקלי שהוגדר כ"מופע עוצמתי לגברים" ואורגן בתמיכת העירייה המקומית, משרד החינוך והמשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל. דינה זילבר, שוב היא, שיגרה לעירייה ולשני המשרדים מכתב שבו קבעה כי פתיחת האירוע לגברים בלבד פוגעת "בזכותן של נשים — ונשות העיר בפרט — לשוויון, ובכבודן בשל הדרתן מאירוע ציבורי כללי".
זילבר טענה עוד שהפגיעה בנשים באה לידי ביטוי גם במניעת הזכות "ליהנות מן המשאבים שמעמידים העירייה ומשרדי הממשלה לטובת כלל התושבים". היא ציטטה מתוך דוח "הצוות המשרדי לבחינת תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי", שקבע לפני חמש שנים כי "אל לה לרשות ציבורית להנהיג כל הפרדה בין נשים לגברים, גם אם הדבר נעשה לכאורה לבקשתו של חלק מהציבור הנוגע בדבר", וכי האפשרות היחידה לחרוג מהכלל הזה היא כשמדובר ב"אירוע ציבורי בעל אופי דתי מובהק, שעיקרו הוא פולחן דתי או טקס דתי משמעותי אחר", או כאשר הרשות סבורה כי "רובם המכריע של באי האירוע מתאפיינים ברצון בהפרדה". זילבר, כך היא מעידה על עצמה, בדקה את פרטי האירוע בנתיבות והחליטה שהוא "אינו נופל לגדרי חריג זה".
בואו נדבר רגע על הכללים הללו. אין ויכוח על כך שיש ציבור המקפיד על ההפרדה הזאת, מטעמים הלכתיים. אין גם ויכוח על כך שאותו ציבור יודר מאירועי תרבות, אם לא נאפשר לו לקיים אותם באופן מתאים לאורחות חייו. ובדיוק מהמקום הזה, ההתערבות של משרד המשפטים באירועים כמו זה בנתיבות, היא התערבות פסולה. כל עוד זה נהנה וזה אינו חסר, שחררו. כל עוד ההפרדה היא על בסיס הלכתי, ולא על בסיס גזעני או על בסיס אסור אחר, שיקבלו גם החרדים את מה שמגיע להם.
אם בבית שמש מחליטים להפריד בין נשים לגברים במדרכות, זה בא על חשבון הולכי רגל שאינם רוצים את ההפרדה הזאת. אם באוטובוסים מפרידים בין גברים ונשים, זה בא על חשבון נוסעים שמבקשים לשבת יחד. אם בבית עלמין אין מאפשרים לאישה להספיד את אביה, זו ללא ספק פגיעה באותה אישה. אבל אם ברהט רוצים להתרחץ בנפרד כי כך נוהג המגזר שלהם, ואין איש במגזר הזה שרוצה אחרת, אז שתואיל הקומיסרית לענייני שחייה צורנית ממשרד המשפטים ותצא להם מהוורידים. ואם בעיריית ירושלים או בעיריית נתיבות או בעיריית בית שמש מחליטים להקצות מופעים לציבור השומר על הפרדה בגלל סיבות הלכתיות, לא צריכה להיות לנו בעיה עם זה, ובלבד שיש מופעים נפרדים כאלה גם לגברים וגם לנשים ואף אחד מהמינים אינו מופלה לרעה.
מה יקרה אם מישהו יחוש מופלה לרעה בכל זאת? ומה יקרה אם נגלה שתקציבי העירייה הולכים יותר למופעי גברים ופחות למופעי נשים? או אז נעמוד כולנו עם שלטים מול ביתו של ראש העיר ונקרא במקהלה לא להצביע לו בבחירות הבאות. כי הקטע הזה, שבמסגרתו פקידה בכירה בדרג של משנה ליועמ"ש מתערבת באישור של כל מופע של כל זמר חרדי בכל מועצה מקומית הוא לא פחות מהזיה. ובכלל, למה להתערב רק בענייני הדרת נשים? למה זילבר לא תבדוק אם יש חלוקה צודקת בין תמיכה של העירייה במופעים לצעירים לבין התמיכה שלה במופעי יידיש למבוגרים? אני מוכן להתערב שקשישים מופלים בהיבט הזה לרעה יותר מנשים.
ומעבר לזה, על סמך מה הוחלט שהמדינה לא תאפשר הפרדה באירועים תרבותיים וכן תאפשר הפרדה באירועים שהם פולחן דתי? אם הפרדה היא רעה ופוגעת בנשים, שתואיל דינה זילבר להיכנס בשבת הקרובה אלי לבית הכנסת ולערבב את המתפללים והמתפללות. כי אם מדובר בתופעה פסולה באירועים שאינם דתיים, איך זה שהיא אינה פסולה באירועים דתיים? ומי בכלל קובע מהו אירוע דתי ומה לא? מי מחליט שתפילת שחרית היא אירוע דתי ושמחת בית השואבה לא? הפקידים מתערבים היכן שהם סבורים שהם יכולים להתערב. עם מתפללי בית הכנסת גם דינה זילבר מבינה שלא כדאי לה להתחיל. לכן שם מוצב הגבול.
# # #
במשפט קצר אחד: החוט המקשר בין סיפור הבריכה בבית הספר לחי"ר לסיפור הבריכה ברהט ולסיפורי המופעים הנפרדים לחג הסוכות הוא לא מה טוב לנשים - אלא מה טוב למקדמי אג'נדת השוויון בכל מחיר; לא שואלים את החיילת אם היא רוצה להתרחץ עם חיילים, לא שואלים את הבדואית אם היא רוצה להיכנס לבריכה עם גבר זר ולא שואלים את הנשים באירוע סוכות בירושלים אם הן רוצות לשיר בנפרד או יחד עם הגברים. להתעלמות זו מרצונותיהן של הנשים אפשר לקרוא בפשטות שוביניזם.