השבוע הציג עמית ולדמן בחדשות בערוץ 12 כתבה מרתקת ומבהילה, שבמהלכה סופר שכמות התיירים בעולם עולה ומשנה את האיזון הדמוגרפי במדינות רבות. כל מי שביקר בשנים האחרונות בארץ זרה ראה זאת במו עיניו: אין כבר כמעט פינה בגלובוס שבה לא תמצא טיילים שנוהרים בהמוניהם בחיפוש אחר חוויה אותנטית, בילוי פרוע או סתם כיף צרוף.

הסינים נודדים מביתם לאנגליה ולצרפת כדי להתרשם מהביג בן ומארמון ורסאי, בזמן שבניה של הממלכה המאוחדת ואזרחיו של מקרון תופסים את הרגליים ומבקשים לפענח את נפלאות העיר האסורה תוך התמודדות עם הריחות הבלתי אפשריים בבייג'ינג. הסקנדינבים והספרדים מפרקים בקניות את השדרה החמישית, בעוד האמריקאים עושים את הדרך ההפוכה וקופצים לדנמרק, נורווגיה ואיסלנד ומטיילים בפיורדים תוך שכשוך במעיינות חמים והברחת המקומיים. האנושות בטירוף.

גם אשתי ואנוכי נסחפנו כטמבלים במרדף הזה. עודף החופשה שנידונו לו בחגים דרבן אותנו, ולפיכך ביקשנו כמו כל בני עמנו לפוש מעט באדמות ניכר. איני מדבר על יעדים אקזוטיים כמו זנזיבר, מיאמי וטיבט. רצונותינו צנועים. זה התחיל במחשבות אופטימיות על אירופה הקלאסית, שנגוזו עם היחשף העובדה שאין ולו כרטיס אחד פנוי, אפילו לא לצד החיות באזור הכבודה. המשכנו בשאיפות בלתי ממומשות לביקור ביוון, שהפכה את שמה לאחרונה ל"ישראל הקטנה" וסיימנו במאבק לקניית חבילת תיור אחרונה לאלבניה במחיר 1,000 דולר לאדם, שלמרבה הצער נחטפה ממש על קו הסיום בידי אדון בר מזל שאיני מכיר.  

לנוכח תחושת החמיצות ומפח הנפש ניסיתי להבין מה לעזאזל קרה לנו (וסליחה אם לרגע נשמעתי כמו החיקוי של מריאנו אידלמן ליאיר לפיד ב"ארץ נהדרת"). מתי הפכנו לאנשים כל כך משועממים שחייבים לדלג בכל רגע פנוי מיעד עוצר נשימה למשנהו? בעבר חיי הישראלי היו דלים בהרבה. בילדותי מי שטס לחו"ל פעם בארבע שנים נחשב מיליונר. אחת לשנה - מיליארדר. בזמנו החופשה השנתית הקבועה שלנו הייתה ביקור בבית הבראה ששכן לגדות הכנרת. כמה ציפינו לתחילתה וכמה התמוגגנו כשהגיעה. עד היום אני זוכר בחיוך את טקס הגשת הקפה והעוגה שהיה נהוג במקום בשעה ארבע מדי יום. הלגימות והנגיסות עוררו בנו הנאה אדירה.

מאז הדברים השתנו: עד גיל 3 ילד ממוצע כבר ראה חצי עולם שבע פעמים. לכן כלום לא מזיז לו. לא בילויים ולמרבה הצער גם לא מתנות. בצעירותי קיבלתי נעלי ספורט פעם בשנה. לעתים מדגם אדידס או נייקי. זה בהחלט היה רגע יוצא דופן לי ולסובבים אותי. מי שזכה לנעל תוצרת חוץ פסע כמו דון ג'ונסון בחצר בית הספר, כשכולם מביטים בו בהשתאות ומבקשים לגעת בסחורה שהגיעה היישר מבית המלאכה של הדוד סם.

היו כאלה שלא היה להם מכר טייס באל־על או קרוב משפחה בשליחות, והם נאלצו להלך בחיקויים מסוג אדידוס ושלל שמות חלופיים. ועכשיו כל דרדק מחזיק פסאז' של נעליים בבית וכל זוג במחיר בית. 100, 200 ו־500 דולר לסוליית פומפה. הכל הולך. צמחנו להיות רוויים ומפונקים. צעירינו ואנו.

אבל העובדה שהאדם בעידננו עצלן מאוד ובטלן היא כבר חדשה ישנה. במאה הזו המרדף אחרי הלחם, לפחות בעולם המערבי, הולך ופוסק. גם הגדרת הרעב שונה מזו שהייתה נהוגה בעבר. יותר מדי טוב לנו. והשפע הזה יוצר שעמום מתמשך. אנחנו משועממים להחריד. שום דבר לא מעניין ומספק אותנו. כל נסיעה וטיסה מתפוגגות לעניין חסר משמעות. אין התרגשות ומשקל לחוויה. כך גם לחוויה הקולינרית.

המבוגרים בחבורה זוכרים היטב את הימים שבהם יציאה למסעדה, לא משנה איזו, הייתה רגע נפלא. מדברים עליו לפני שהוא חל, מתמרקים במועד המתאים ושוקלים היטב מה אוכלים כשמוגש התפריט. למפקפקים: אלו דברי אמת, אפילו אם עכשיו הם נשמעים מוזרים לחלק מאיתנו. יותר מזה, לפני שלושה וארבעה עשורים ישיבה במסעדת גורמה זרה או מקומית הייתה רגע בלתי נתפס, מפחיד ונדיר. ונכון לעכשיו חצי מעם ישראל טוחן מנות במסעדות עם כוכבי מישלן של שפים נודעים. אנשים זוללים, קונים ומבקרים ביבשות מרוחקות שוב ושוב ואינם מסופקים. גם אם נעמדת בשנה אחת למרגלות האייפל, בלב הקולוסיאום, בבסיס פסל החירות ונרטבת ממפלי הניאגרה, הכל הופך לתפל. בהווה ובעתיד. לכם ולצאצאיכם.

אחת מהחברות הפיננסיות הגדולות בעולם, שנותנת חסות לליגת האלופות, מציגה בפרסומות את החוויות שאפשר לרכוש בעזרת כרטיס האשראי שלה כ"חסרות מחיר". כמה ישראלים שאתם מכירים ביקרו עם ילדיהם יותר מפעם אחת באירועי ספורט ענקיים שנערכו בקאמפ נואו, באצטדיון האמירויות ובמדיסון סקוור גארדן? רבים. כשזה המצב, זה כבר לא יקר מפז, אלא סתם עוד בילוי שמרודד. כמו כל אטרקציה תיירותית מדהימה לכאורה, שמטרתה בסופה רק להעביר את הזמן.