חילופי המהלומות הנמשכים בין שר הביטחון אביגדור ליברמן ושר החינוך נפתלי בנט, הם כנראה מהנמוכים והעלובים ביותר שהיו במחזותינו. בחילוף תפקידים מרהיב, נדמה ששר הביטחון הולך ומוצא את עצמו בפינה השמאלית של זירת האגרוף, במעמד דומה למתמודד הקודם משה (בוגי) יעלון, שאת הנוק־אוט המכריע ספג בכלל מראש הממשלה בנימין נתניהו. וכמו יעלון לפניו, גם ליברמן רואה שתפקיד שר הביטחון לא ממש מקדם אותו פוליטית, ואם כבר (לפחות על פי הסקרים) - להפך.
הדרך שלו להשיב מלחמה, באמירות סרקסטיות על תפקודי השרים שתוקפים אותו - פעם במערכת החינוך ופעם במשרד התחבורה וחוזר חלילה - לא מוסיפים כבוד לממשלת ישראל. אם הדברים לא היו נאמרים בגלוי בראיונות בתקשורת, עוד ניתן היה לחשוב שחשבון הטוויטר של השר נפרץ לאחרונה במתקפת סייבר. נדמה שהמאבקים הפוליטיים - הניסיון לשוות למדיניות מול רצועת עזה דמות של סוגיה של שמאל וימין, והמאבק הציני על תפקיד שר הביטחון הבא - משתקים את הממשלה והקבינט ולא מאפשרים להם לנהל מדיניות של ממש מול רצועת עזה.
ליברמן עצמו חוזר על הטענה כי אינו מאמין בניסיונות ההסדרה ולא שותף להם. זה כנראה שייך בלעדית לראש הממשלה, שממעט להתייחס למצב הביטחוני בדרום. ליברמן טוען לשיטה אחרת של מקלות וגזרים, אבל לפחות בשלב הזה אינו מחזיק בכלים משמעותיים על מנת לנהל את המדיניות הזו: אל מול ארגון טרור שמשדר שאין לו הרבה מה להפסיד, סגירה ופתיחה של מעבר ארז וכרם שלום נראים בשלב הזה יותר כמהלכים של יחסי ציבור עבור הציבור בישראל מאשר מהלכים בעלי אפקטיביות מבצעית.
ועם כן, ההסדרה, שלא נראית באופק, היא ערוץ הפעולה המשויך לנתניהו; מקלות וגזרים זה ליברמן; ויש גם בנט, שטוען שהקבינט נכבש על ידי השמאל בראשות ליברמן, לא פחות ולא יותר.
אפשר לקחת ברצינות אמירות של בנט לגבי טעויות בקונספציות החשיבה והפעולה של צה”ל בשנים האחרונות. לזכותו יאמר שעוד לפני העימותים בחודשים האחרונים, שהחלו בתהלוכת השיבה בעזה, דיבר בנט על חוסר המדיניות של ישראל מול הרצועה, גם מבחינה מדינית וכלכלית ולא רק צבאית.
אבל הניסיון של שר החינוך להכניס לוויכוח הציבורי סוגיות של שמאל וימין בכל הקשור למדינית התגובה של צה”ל, מתעלם לחלוטין מכך שממשלת ימין מובהקת שולטת בישראל בשנים האחרונות וברוב השנים מאז ההתנתקות, שבה נשחקה ההרתעה מול חמאס ברצועה. בנט תוקף ישירות רק את ליברמן, אבל למעשה, באופן עקיף, המסרים מכוונים גם כלפי ראש הממשלה והצבא.
אופי הפעולה ומידת הפעלת הכוח אינה עניין של שמאל או ימין. יותר מהכל התנהלות ישראל בעזה מבטאת קיפאון בתהליך קבלת ההחלטות מכל סוג שהוא. בין שמדובר בערוץ מדיני ובין שבמהלכים צבאיים, זהו תפקידו של הדרג המדיני לבחור ולהחליט, וכך גם בכל הקשור בסוגיית השבויים והנעדרים.
האחריות על המצב הקשה ברצועת עזה מוטלת קודם כל על חמאס, ארגון טרור, שכושל בניהול הרצועה. נוסף לו, האחריות היא גם של יו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שהחליט ללכת על כל הקופה מול חמאס וסוגר לו את הברזים. הכל טוב ויפה, אבל זה לא צריך לעניין אותנו, האזרחים. אותנו מעניינים הנבחרים שלנו, שנותנים למציאות בעזה לנהל אותנו ולא להפך. רמת הוויכוח בעימות בין שני השרים בקבינט צריכה לספק לנו נורת אזהרה על הדרך שבה יתנהלו הדברים בעת מלחמה, שהולכת ומתרקמת בדרום.