בשבוע שעבר נחשפה ב"מעריב" בחישתו המתמשכת של נתניהו בסאגת מינוי הרמטכ"ל. דווקא כששר הביטחון אביגדור ליברמן ניסה להוביל תהליך מסודר, נטול תככים ומזימות, שקוף ויעיל יחסית (עד שהתגלתה התקלה בוועדה למינויים בכירים), התברר שהצלקת שהוטבעה בנתניהו בפרשת מינויו הכושל של יואב גלנט לרמטכ"ל, כבר נרפאה. זאת ועוד: בתצוגה מדהימה של שאננות וביטחון עצמי מנסה נתניהו לקדם את מועמדותו של אלוף טירון יחסית, אחרי תפקיד אלוף אחד בלבד, שאם ימונה יהפוך לרמטכ"ל הכי פחות מנוסה שזכור אי־פעם בצה"ל. ואם החזית הצפונית תתלקח? ואיך יורכב המטכ"ל החדש, כשחלק ניכר מהאלופים מנוסים ובוגרים יותר מהרמטכ"ל שלהם? ומי יסכים להיות סגן הרמטכ"ל? 
 
השאלות הללו, שבעבר היו מונעות מנתניהו לחצות את קו ההפרדה הברור בין לקיחת סיכונים להפקרות, נותרות דוממות באפלה. הוא משוכנע שהוא חסין. שום דבר כבר לא יכול לפגוע בו. בדיוק כמו הפטרון מאמריקה. "גם אם ארד בשדרה החמישית ואירה באנשים, עדיין יבחרו בי", אמר פעם טראמפ במהלך הקמפיין (וצדק). אז זהו, שגם ביבי. ההבדל הפשוט הוא שאמריקה יכולה לשרוד נשיא נטול איזונים ובלמים. אמריקה, בניגוד לישראל, באמת אימפריה.
למה נתניהו מסכן את עצמו במינוי רמטכ"ל? כי הוא הפסיק לתכנן את העתיד. כי למרות כל מה שנאמר עד כאן, הוא יודע שהרכבת המשפטית יצאה מהתחנה.

הטור המלא של בן כספית ב"מעריב סופהשבוע".