משבר המדינה הפלסטינית פרץ לחיינו בשבוע שעבר, עם ההצהרה של נשיא ארה"ב שהוא אוהב את "פתרון שתי המדינות". ביום שלמחרת הכל כאילו חלף. דונלד טראמפ שינה נוסח והסביר שלמעשה העיתונאית דנה ויס הלחיצה אותו. אבל שום דבר באמת לא חלף, קונספציית המדינה הפלסטינית נמצאת חזק על השולחן, בעיקר כאשר האמריקאים מבטיחים לפרסם בקרוב את "עסקת המאה". ומי שרוצה הוכחה, שיעיין בדברי שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן, שהגיב בהצטדקות על ההצהרה הראשונה של טראמפ ורמז שדווקא הצמרת הישראלית היא שרוצה מדינה פלסטינית.
לכן מוזר היה להיתקל בשתיקה של כל צמרת הליכוד אל מול מה שנראה כסחף ברור בעמדה של הידידה הטובה שלנו. זו הייתה שתיקה בהחלט רועמת. בלי להתייחס לבנימין נתניהו, כל היתר סתמו את הפה ונכנסו לבונקר. מישראל כץ ועד גלעד ארדן, מיריב לוין ועד ציפי חוטובלי, לרבות כל חברי הכנסת. כל מי שעשו קריירות מלהסביר לנו עד כמה מדינה פלסטינית מסוכנת לישראל, עכשיו לא מעיזים לצפצף.
מה משמעות השתיקה הזו, שעומדת בניגוד להשקפת העולם של מרביתם וסותרת את החלטות מוסדות הליכוד? האם היא נובעת מההערכה שהפלסטינים יגידו לא, ולכן למה לריב עם האמריקאים וביבי? או אולי מדובר בשתיקת הגמדים, אלו שאימת נתניהו נפלה עליהם וכבר לא מעיזים אפילו לשחרר ציפצופון מחאה שעלול להרגיז את הבוס?
מי שרוצה רמז, שישים לב מי היה הליכודניק הבכיר היחיד שהגיב נגד דברי טראמפ הראשונים: גדעון סער. סער הוא היחיד שחצה את מחסום הפחד, יצא החוצה ולכן מעז לומר את עמדותיו.
משמעות השתיקה הזו כלפי האמריקאים, העולם, המערכת הפוליטית והציבור הישראלי היא לא פחות מקטסטרופה. העובדה שלא נמצא אחד בתוך הליכוד שיצהיר כי "חזון" שתי המדינות סותר את חזון מפלגת השלטון, משדרת מסר אומלל. מסר שנקלט בעולם שמאובחן על ידי נתניהו, שתמיד בודק את טמפרטורת המים, מסר מנוון ומרעיל עבור הבוחרים.
כי נתניהו, כידוע, לא שותק ולא שוקט על השמרים. נתניהו שינה את השקפת העולם שלו תחת הלחץ של ברק אובמה לפני עשר שנים, ואף על פי שמאז הספיק לזגזג שוב ושוב, ואף שהתחייב אחר כך לבוחריו שמדינה פלסטינית לא תקום, הוא מקים אותה בפועל. גם עכשיו אל מול הצהרות טראמפ הוא לא שלל הקמת מדינת אש"ף ביו"ש. הוא גם הבטיח שיקבל את ההצעות האמריקאיות בראש פתוח, ללא קווים אדומים. הוא רק חזר כמנטרה על הדרישה שהמדינה שתקום לא תמנע מישראל את האפשרות לשלוט בביטחון העל.
מדובר סך הכל במראית עין שנועדה לגשר בין ההסכמה החדשה של מנהיג הליכוד למדינת אש"ף לבין הניסיון להתכתב עם השקפת העולם הקודמת שלו. אלא שמדובר בנוסחה אומללה ולא ישימה. די לעיין בנאומים שנשא נתניהו בפורומים שונים בסוגיית המדינה הפלסטינית לפני שהפך את עורו, כדי להבין עד כמה צודק נתניהו הישן ועד כמה הנוסחה הנוכחית מגבבת אשליות והבלים.
מי שיסכים להקמת מדינה ריבונית ביו"ש, לא יוכל לעשות דבר נגד סממני הריבונות שלה. גם כיום כאשר אין לפלסטינים מדינה, הם נהנים מחצי חסינות בינלאומית, עם מעמד של משקיפים באו"ם ושלל הגנות ותמיכות שמסבכות לנו מאוד את החיים. שלא לדבר על הישות הטרוריסטית שהקמנו בעזה. אף שהיא לא מדינה ואין לה מעמד בינלאומי, ולמרות כל הבטחות הרהב של גאוני ההתנתקות, אנחנו לא מעיזים להיכנס לשטח מוכה הטרור הזה כדי לעשות את מה שנתניהו דורש - להשליט ביטחון.
אחרי שתוקם מדינה פלסטינית ביו"ש מתוקף הסכמים שתחתום ישראל, הכל יהיה בלתי הפיך. וגם אם יהיו התחייבויות פורמליות שיקנו לנו מעמד ביטחוני, הן יגוזו בעשן כמו ההתחייבויות שעליהן חתמו הפלסטינים בהסכמי אוסלו. אנחנו נישאר עם מדינת אויב רצחנית בירושלים וביו"ש.
לכן השתיקה של בכירי הליכוד מסוכנת ומדכאת. דווקא כיום חייבים לסמן קו אדום ברור. קו אדום לאמריקאים, לאירופים, לפלסטינים וכן - גם לנתניהו. מי שלא יעשה כך משרת למעשה את המחנה היריב.
מלחמת חפירות
מי שעוקב אחר המערכה סביב המועמדות של ברט קבאנו, המועמד של הנשיא טראמפ לבית המשפט העליון, לא יכול שלא להתרשם מכך שהדמוקרטיה האמריקאית הפכה למלחמת חפירות. על הפרק, לכאורה, מינוי שופט לערכאה הגבוהה ביותר. ועל פניו התייצבה גברת שטוענת טענות פליליות נגד המועמד הזה, על מעשים מימי בית הספר התיכון. על פני הדברים גם קיימת פרוצדורה סדורה ומרשימה של בחינת המינוי: המחוקקים הם שצריכים לאשר את מינוי הנשיא והם שמקיימים הליך של שימוע שבו ניתן להיחשף לעובדות, לשמוע טענות, לחקור ולהכריע בהיגיון.
אלא שהכרעה עניינית בהיגיון היא הדבר האחרון שמתרחש שם. כל החלטה שתתקבל תנבע משיקולים זרים וממניעים שאין קשר בינם לבין הרצון לדעת מה האמת ולהחליט בהתאם. כי החברה האמריקאית נמצאת בתוך מלחמה פנימית טוטאלית. המלחמה לא גלשה, בינתיים, לאלימות קיצונית וגורפת, אבל הכל פתוח. כמעט אף אחד מהמחוקקים, עורכי הדין, העיתונאים והצופים לא מתייחס לפרשה הזו בפני עצמה. השופט קבאנו נחשב לבעל השקפות רפובליקניות, והאצבע שלו, לכאורה, תבטיח רוב להשקפות שמרניות מובהקות בבית המשפט העליון. ולכן כל מה שמתרחש על פני השטח הוא הצגה אחת גדולה. כל צד יודע בדיוק לאן הוא חותר, וקבאנו, כמו המתלוננת נגדו כריסטין פורד, הם רק שחקנים בצבאות הנצים. מי שמוליכים את המערכה הם כמובן אמצעי התקשורת, ה"ניו יורק טיימס", CNN ואחרים מצד אחד, מול פוקס ניוז ו"וול סטריט ג'ורנל" מהצד השני. כל עובדה ופרשנות, כל ראיה וסיפור עיתונאי הם מרכיב נוסף במאמץ המלחמתי, לא חלילה אמת מצפונית או מקצועיות עיתונאית.
אלא שהמערכה על הכיסא בבית המשפט העליון היא רק רכיב אחד ממאבק נרחב שמטיל צל כבד על יכולת שימור הכלים הדמוקרטיים במחלוקת חברתית כל כך עמוקה. נתקלתי לפני שנים בשנאה הרפובליקנית לברק אובמה ועדתו. בין היתר בשפע ההתנצלויות שקיבלתי מרפובליקנים על היחס הנשיאותי לישראל. אבל שום דבר לא הכין אותי לשנאה הדמוקרטית לטראמפ ומה שהוא מייצג. מדהים להיווכח כמה חוסר סובלנות, איבה, אי־פתיחות וחוסר הקשבה קיימים כיום דווקא במחנה שמייחס לעצמו את כל הסובלנות והפלורליזם שבעולם, זה שמכונה שם ליברלי ואצלנו - שמאל.
איפה חופש הדיבור, הבעת העמדה, הגיוון? כל זה נכון כל עוד אתה ממלמל את העמדות הנכונות. כל השקפה שלא משורות התקנון הדמוקרטי נחשבת לפסוקי השטן. דווקא מהצד הזה ויתרו על הכלים הבסיסיים של הדמוקרטיה. בין היתר על חזקת החפות, החובה לקיים הליך הוגן ומה שמכונה בשפה המשפטית כללי הצדק הטבעיים. מחנה גדול בארצות הברית, דווקא משמאל, לא סופר היום את עקרונות היסוד של הליברליזם שבשמו הם זועקים. נדמה שרק אימתו של החוק עדיין מחזיקה את החבילה יחדיו וכבר לא ברור לאן צועדת הדמוקרטיה הגדולה מכולן.