מאז הלך לעולמו אורי אבנרי אני צולל אל תוך מעמקי האיש שהיה. אני צופה בקטעי וידיאו ובסרטים דוקומנטריים שנעשו עליו ומעלעל בגיליונות ״העולם הזה״ שעלו לאתר מיוחד באינטרנט. אבנרי הוא דמות מכוננת בתולדות העיתונות הישראלית ואפילו מעבר לה, בתולדות מדינת ישראל. יצא לי לראות אותו במספר הזדמנויות. הפעם האחרונה הייתה לפני שנה וקצת ביום ההולדת של סבתי רות דיין שחגגה 100 שנים. אבנרי היה חבר קרוב שלה. הוא עמד עם כוס משקה ביד ואני התפעלתי מהחזות המרשימה שלו, מהנוכחות שלו. הוא היה בן 93 ועמד זקוף, לבוש בסריג משובץ שמתחתיו חולצה מכופתרת שחורה, שצווארונה מציץ החוצה. ״תסתכל עליו, זה לא ייאמן״, אמרתי לאדם שעמד לצדי ״תראה איזה שיער שופע, מסורק, אפס אחוזי שומן, הלוואי עלי. שמע, זו מכונה מתוחזקת היטב״.
במובן הזה הוא הזכיר לי תמיד את לאונרד כהן, ששמר על שיק והופעה מוקפדת עד יומו האחרון. באחד הסרטים הדוקומנטריים שנעשו עליו, הזמר רופוס ויינרייט מספר על הפגישה הראשונה שלו עם האיש. הוא הגיע לביתו מכיוון שהיה מיודד עם בתו. תחילה כהן לא שם לב אליו והסתובב בבית עם בוקסר וטי־שירט. ברגע שקלט אותו, נעלם לכמה דקות ואז הופיע כשהוא לבוש בחליפת ארמאני, נעליים מבריקות ומגבעת לבד שחורה.
יצא לי לראות את אבנרי מספר פעמים, אבל מעולם לא החלפתי איתו מילה. עכשיו, כאמור, אני משלים פערים בצלילה עמוקה אל מילותיו ותוצרתו. באחד הגיליונות של ״העולם הזה״ נתקלתי בציטוט של אמא שלי, שמספרת על תחושת הבדידות שחשה במסגרת החיים עם אבי. ״כמה זמן אפשר לשבת איתו כל ערב בבית ולראות אותו מדפיס תסריטים על מכונת הכתיבה? השתעממתי. אסי הוא לא טיפוס חברתי ואני כן״.
צילמתי את הקטע ושלחתי אותו לאשתי, בתוספת הכיתוב: ״מניח שאת יכולה להזדהות״. אומנם אני לא יצרן מילים חרוץ כמו אבי, אבל בדיוק כמוהו איני חיה חברתית, ואני אוהב להיטמע בלבד שלי. בדיוק בגלל זה אני ער בלילה, במיוחד בשכונה הפרברית המנומנמת שבה אני גר.
אני יוצא עם הכלב בשעות הקטנות של הלילה ומוצא דממה מוחלטת, בתים חשוכים, אפס תנועה בכביש, כאילו השכונה בהרדמה כללית. אני בינתיים מפליג לי בראש, משייט בין מחשבות. שום עניין מהותי או בעל משמעות. אני תוהה למשל איך בדיוק הומצא ענף הספורט האולימפי המטופש יידוי פטיש. של מי היה הרעיון הזה. מי היה האדם שחשב לעצמו: למה שלא אקח את הפטיש ואתחיל לזרוק אותו כמה שיותר רחוק. האם הוא התכוון לדפוק מסמר עם הפטיש ואז עלה לו הרעיון. ומי היו האנשים בוועד האולימפי שאישרו את זה והחליטו שזה אשכרה ספורט. למה לא יידוי מכסחת דשא? מדפסת? מצבר רכב? מכונת אספרסו? מברגה חשמלית? אגב, אני הכי אשמח אם יאשרו את יידוי מכונות האספרסו. זה יהיה מרהיב.
באמת שאין דבר יפה יותר מעיר גדולה בשעות הקטנות של הלילה. ללילה על רקע העיר יש יכולות כישוף. ביכולתו לגרום אפילו לאדם לא רגוע כמוני לחוש שלווה. לחוש הכי ביחד כשהוא הכי לבד.
"לא רק בבריטניה"
"לא רק בבריטניה"
לפני שמונה חודשים החליטה תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, על בריאת תיק חדש, שבראשו תעמוד שרה לענייני בדידות. לתפקיד מונתה טרייסי קראוץ׳ מהמפלגה השמרנית. וברור לי שגם אצלנו כאן בארץ צריך למנות שר כזה. ומי מתאים יותר ממני לתפקיד?
למעשה כבר כתבתי מכתב רשמי לראש הממשלה, ואני רק מחכה ליום שבו אקרא את הכותרת: ״לא רק בבריטניה, גם אצלנו יוקם משרד לענייני בדידות כחול־לבן״. מיד אשגר את המכתב ובתוכו המסר: ״ראש הממשלה, שלום. שמי ליאור דיין. אני פונה אליך מכיוון שאני האדם שעליך למנותו לראש משרד הבדידות.
"אומנם אני אשף של שנאה עצמית, אבל אוהב להיות לבד. זהו כמובן פרדוקס שלא ניתן להסבירו בכלים לוגיים. אך לבדידות אין לוגיקה ואין חוקים. זה הדבר הראשון שצריך לדעת על בדידות. הדבר השני שצריך לדעת הוא שהבדידות היא כמו גל בים ואין טעם לחתור נגדו, צריך לדעת איך לרכוב עליו. ברגע שאתה יודע לגלוש על הבדידות, אין חוויה נפלאה מזו. ואני גולש בדידות מנוסה. יודע איך לרקוח בדידות ולהפוך אותה לחוויה אחרת, שתגרום גם לאדם הבודד בארץ לחוש אחרת.
"הנני מצפה בקוצר רוח לתפקיד, שאותו אמלא בצורה הטובה והמקצועית ביותר. אפילו לטקס ההשבעה שלי כשר בממשלתך אגיע לבד. ואסיים במילותיהם של חברי להקת אמריקה:
This is for all the lonely people
Thinking that life has passed them by
Don't give up
Until you drink from the silver cup
״And ride that highway in the sky