הח"כים של חורף 2018
הכנסת חוזרת ביום שני הקרוב למושב חורף ירושלמי קר למדי. הנושא העיקרי שעל סדר היום הוא כמה זמן ייקח עד שהכנסת תפזר את עצמה לדעת בגלל הבחירות שבפתח. זאת גם עלולה להיות הכנסת האחרונה לרבים מהח"כים. בין שיוחלט לא ליזום דבר ולהמשיך במצב הטייס האוטומטי, כפי שרבים מייחלים, ובין שלא, על הפרק נושאים כלכליים כבדי משקל.
בגדול, המשק במצב טוב. תקציב 2019 אושר בתחילת השנה. בנק ישראל צופה ל־2018 צמיחה של 3.7% ול־2019 צמיחה של 3.6%. מצב התעסוקה מעולם לא היה טוב יותר. חברת הדירוג S&P העלתה את דירוג האשראי ל־AA מינוס, הגבוה ביותר אי־פעם. אבל הנתונים מתעתעים, ועל הפרק מגוון דרישות לתוספות תקציביות שילכו ויתעצמו עם הישמע גונג הבחירות.
מספר דוגמאות: ההכרעה על הצמדת שכר השוטרים לשכר עובדי מערכת הביטחון, שעלותה 7 מיליארד שקל, נבחנת בימים אלה על ידי ועדה שמינה בנימין נתניהו. ראש הממשלה הבטיח בשם עצמו תוספת של 30 מיליארד שקל למערכת הביטחון שהזרמתה תתפרש על פני עשר שנים. על תוספת התקציב הזאת מבקשים לקחת קרדיט גם שר הביטחון אביגדור ליברמן וגם שר האוצר משה כחלון. לארגוני העצמאים הובטחו 500 מיליון שקל במסגרת "תוכנית הנטו" שלהם, והם עדיין מאמינים שהכסף יגיע. האוצר יקדם את תוכנית הערבויות להשלמת משכנתאות ממונפות לקוני דירה ראשונה. אומנם לא מדובר בהוצאה כספית ישירה אלא בערבות מדינה, אבל מדובר בהתחייבות תקציבית.
על הפרק נמצאים נושאים בוערים נוספים, כמו העלאת גיל הפרישה לפנסיה לנשים. אם היוזמה תצא לדרך, היא תחייב קביעת רשת ביטחון לנשים מוחלשות בעלות של מאות מיליוני שקלים. וישנה גם הצמדת פנסיות הקשישים לשכר הממוצע ולא למדד, ויוזמות תקציביות נוספות שיצוצו לקראת הבחירות. כל אלה כרוכים בהוצאה של מיליארדים, ולא ברור מניין יבוא הכסף. היקפי גביית המסים בירידה, במיוחד בחודש ספטמבר שהיה חודש החגים.
החשש הגדול ביותר הוא מחריגה ביעד הגירעון שהתייצב בשנים האחרונות ולא חצה את ה־3%, ומעלייה מחודשת ביחס חוב־תוצר. אלה יאיינו את הסיכוי שחברות דירוג אשראי כמו מודיס יצטרפו ל־S&P ויעלו את דירוג המשק. ייתכן שב־S&P יצטערו על הרגע שבו החליטו להעלות את הדירוג.
בינתיים כחלון מגלה אופטימיות ולא מאבד את החיוך. בראיון לקרן מרציאנו בתוכנית הכלכלית הדגיש שהוא שולט בתקציב וכי מסגרת הגירעון וההוצאות לא ייפרצו. נחיה ונראה. אגב, בעניין מחירי הדיור הוא שב לזמירות הישנות: הוא כבר לא מדבר על "הורדת מחירים" אלא על "ייצוב המערכת", שזה מבחינתו כמו הורדת מחירים. אכן מכבסת מילים לתפארת.
מי שיש לו אינטרס עליון שהמושב לא ייקלע לשפעת חורף הוא ח"כ איתן כבל, יו"ר ועדת הכלכלה, המקווה להשיק סוף־סוף את ועדת החקירה של הטייקונים. לאחר הפיאסקו עם דורית סלינגר שהבריזה ברגע האחרון, כבל מקווה לחגוג על חשבון הבנקאים. הראשונים שאמורים להגיע ב־21 באוקטובר הם אריק פינטו, מנכ"ל בנק הפועלים, ועודד ערן, יו"ר הדירקטוריון. אחריהם יגיעו מנהלי בנק לאומי ובהמשך הבנקאים האחרים. לו אני פינטו, הייתי מבריז מהדיונים, ותירוצים כמו הוויכוח על מקום הישיבה באולם לא חסרים. שכבל יחפש את הסחורה הפופוליסטית אצל מישהו אחר.
בסופו של דבר, כולם מבינים שקרקס הטייקונים הוא מסיבה המושקת משיקולי פריימריז בלבד. דיון ענייני לא יתקיים ובכל מקרה לא יוביל לשום מקום, בטח לא כשקול פעמי הבחירות נשמע.
לבקש סליחה מהנגידה
רק ביום שני השבוע החליטה הנגידה הפורשת, קרנית פלוג, להשאיר את הריבית ללא שינוי - בניגוד למרבית הציפיות של אנליסטים ופרשנים, שהעריכו כי בהחלטתה המוניטרית האחרונה הריבית תעלה.
הכלכלנית הראשית של דיסקונט, נירה שמיר, מטפטפת בסקירותיה כבר חודשים שהריבית אוטוטו תעלה. רק השבוע נפל לה האסימון, כשהודתה כי הריבית תעלה רק במהלך 2019. אבל שמיר אינה צריכה להתאבל על ניפוץ תחזיותיה. אנליסטים רבים שיגרו בשנה האחרונה הערכות על העלאת הריבית. לו הערכותיהם היו מתגשמות, ריבית בנק ישראל אמורה הייתה כבר להגיע ל־5% לשנה, ולא להיות תקועה שלוש וחצי שנים על 0.1%.
מאז החלטת הריבית חייבים כולם להודות בטעותם ולבקש סליחה, כי הנגידה צדקה. זו לא בושה. היא צדקה, שכן בעקבות העלאת הריבית בארה"ב ל־2%־2.25%, שוקי איגרות החוב במדינה התחילו לרעוד. שלשום מדד הפחד VIX זינק ב־40%. מדדי המניות בארה"ב קרסו ובראשם נאסד"ק, שאיבד 4%. הדאו ג'ונס איבד 800 נקודות.
וכשבארה"ב מעונן חלקית, בעולם הגיע המבול. המפולת פקדה את השווקים מהודו ועד סין, מכוש ועד יפן. כמובן שהנשיא דונלד טראמפ לא אהב את העלאת הריבית של הנגיד שהוא עצמו מינה והגיב בפאניקה: "אני חושב שהבנק הפדרלי השתגע. אוקיי?", אמר.
לא נעסוק עכשיו בצרות של טראמפ, שהן אופרה בפני עצמה, אלא נתמקד בישראל. הנגידה פלוג פעלה כאמור באחריות, ובניגוד לציפיות וללחצים לא העלתה את הריבית, אף על פי שמדובר בהחלטתה המוניטרית האחרונה.
מה שהנגיד האמריקאי, ג'רמי פאוול, יכול להרשות לעצמו (ולחטוף מטראמפ), פלוג לא הייתה יכולה. אפשר לבקר את המדיניות השמרנית שלה, ועשיתי זאת בטור זה כבר כמה פעמים, אבל אין ויכוח על כך שהחלטתה האחרונה הייתה מוצדקת - ואפילו אמיצה. אירועי השבוע האחרון מוכיחים את זה.
אם כן, שוב מתברר שלעתים ההחלטה שלא התקבלה היא ההחלטה הכי נכונה. הכלכלה הישראלית שברירית, והמשק חשוף לזעזועים מחו"ל. גם כך מה שמתרחש בארה"ב, שלא לדבר על אירופה, כבר משפיע לרעה. שערי איגרות החוב צנחו בשבוע האחרון, והתשואות זינקו. לבנקים למשכנתאות יהיה יקר יותר לגייס את הכסף שהם מלווים. הריבית על המשכנתאות עלולה לעלות, אף על פי שמבדיקתי אתמול היא עדיין לא השתנתה.
הירידות באיגרות ובמניות יורידו את תשואות מכשירי החיסכון הסולידיים ארוכי הטווח ובראשם קופות הגמל, קרנות ההשתלמות והפוליסות המשתתפות ברווחים. התשואות בספטמבר היו אפסיות, ואם המצב יימשך באוקטובר, יהפכו לאחר תקופה ארוכה מאוד לשליליות.
לקוח שיעיין בחשבון הבנק יאבד את מצב הרוח לאחר שיגלה שהחיסכון לא רק שלא עלה - אלא התכווץ. זה ישפיע לרעה על הרצון לפתוח את הארנק ולגהץ את כרטיסי האשראי, וכזכור הצריכה הפרטית היא אחד ממנועי הצמיחה החשובים. הכסף עלול בסוף לברוח לשוק הדיור. הנה סיבה נוספת לכך שאסור היה להעלות את הריבית.
בשורה התחתונה, האזרח הקטן ישלם בגדול לא בגלל הנגידה אלא בגלל פאוול האמריקאי. תארו לעצמכם מה היה גודל המכה בבורסות, לו גם אצלנו הריבית הייתה עולה.
תגיד נגיד
השבוע האחרון היה עמוס במינויים של בעלי תפקידים בכירים שהמתינו ל"אחרי החגים". כל אחד מהם הוא דרמה בפני עצמו. שניים מהם התרחשו בפסגת המערכת הציבורית הכלכלית ושניים נוספים במערכת הבנקאית. הפוליטיקה שמאחורי הקלעים עבדה בכל ארבעת המינויים שעות נוספות. התוצאות, בהתחשב בנסיבות ובלוח הזמנים הצפוף, סבירות.
נתחיל מהטופ. נגיד בנק ישראל הוא המינוי החשוב ביותר לכלכלת ישראל אחרי שר האוצר. למרות השם הצברי, הנגיד החדש, פרופ' אמיר ירון, הוא ישראלי לשעבר שחי בארה"ב יותר מ־20 שנה. מועמדותו הוצעה על ידי חבריו במרכז הבינתחומי בהרצליה, שם הוא משמש דירקטור במכון אהרון לחקר הכלכלה. במהלך הימים האחרונים סיפקו שם את שירותי התקשורת והסנגוריה הציבורית עבורו.
פרופ' ירון סומן על ידי נתניהו בעיקר בשל מושבו בארה"ב, ובניגוד לדעתו של כחלון שהעדיף את פרופ' אפרים צדקה. ירון נעדר ניסיון ניהולי וחף מהכרת ההוויה הישראלית. מינוי כזה הוא יריקה בפרצוף הישראליות, שמאז המחאה החברתית ב־2011 חוותה שינויים דרמטיים. מה מבין פרופ' ירון ב"ישראליות"? מה הוא יודע על משכנתה ועל האוברדרפט? צעד בונה אמון בסיסי חייב להיות מבחינתו ויתור על אזרחותו האמריקאית, בניגוד לסטנלי פישר שבהזדמנות הראשונה ברח לאמריקה. אלא שנתניהו, ראש המפלגה ה"לאומית", שבעצמו שקל להשתקע בארה"ב, ויתר לו רק כדי להתהדר בנגיד בעל ניחוח בינלאומי.
המועמדת המועדפת הייתה לטעמי (ולדעתי גם לטעמה של הנגידה) פרופ' נדין טרכטנברג. היא מכירה את בנק ישראל מבפנים וגם את מגבלות הכוח, וספגה בבית את ניחוח המטבח הפוליטי בזכות בעלה פרופ' מנו טרכטנברג. בסופו של דבר, לא התקשרו אליה, כי נתניהו וכחלון ראו בה מעין מודל נוסף של פלוג, וקדנציה אחת עם המקור, שנמשכה חמש שנים, הספיקה להם. עם פרופ' אמיר ירון הם יחיו טוב יותר.
מינוי מרכזי נוסף של שר האוצר הוא של ד"ר משה ברקת, יו"ר הפניקס לשעבר, לממונה על שוק ההון והביטוח. ברקת לא הגיש את מועמדותו, ועד אז המועמד הרציני ביותר שעלה לגמר היה בני שיזף, המשנה לשעבר למנכ"ל הפניקס. אלא שממש ברגע האחרון מועמדותו של ברקת הועלתה על ידי משה טרי, לשעבר יו"ר רשות ני"ע, שמכיר אותו אישית. ברקת, בניגוד לשיזף, לא ראה מעולם פוליסת ביטוח ולא צמח מהשטח. עיקר התמחותו בענייני רגולציה, ובמידה פחותה בעסקים. הוא נחשב נוח לבריות, ומבחינת כחלון זה יתרון גדול. את דעותיו הוא מאפסן במזוודה - וזאת הסיבה שנבחר.
כמעט כבר הספקנו לשכוח את הדרמה בבנק לאומי כשיורם טורבוביץ' לא הצליח להיבחר לדירקטוריון הבנק (ולאחר מכן לתפקיד היו"ר). מי שטרפדו את המינוי וגרמו למבוכה רבתי היו משקיעים זרים, שבניגוד לעמדת הגופים המוסדיים המקומיים טענו שהוא חסר ניסיון. מי שפעלו מאחורי הקלעים בוועדת המינויים כדי לקדמו היו גורמים בהנהלת הבנק וכן רואי החשבון. שמו של טורבוביץ', שהועלה מן האוב, יחזור לשם עד להודעה חדשה.
מינוי שעבר בשלום היה של שאול קוברינסקי, שנבחר ליו"ר בנק דיסקונט כמחליפו של ד"ר יוסי בכר. הקשר של קוברינסקי לבנקאות מקרי, והוא בכלל הגיע מהתעשייה. למרות זאת מדובר באיש עסקים ראוי ומנוסה שעשוי להצליח. הוא לא בזבז זמן ומיד לאחר בחירתו ישב עם המנכ"לית לילך אשר־טופילסקי לפגישת עבודה בבית קפה בתל אביב, בקרבת בניין הנהלת הבנק. גם בבחירת יו"ר דיסקונט היו ניסיונות מוקדמים (שכשלו) לבשל את מינויו של ירום אריאב, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר.
על הפרק עומד כעת הצורך למנות כלכלן ראשי חדש לאוצר. המשרה פנויה כבר חודשיים, אבל לכחלון לא בוער. שאלה נוספת שעדיין פתוחה היא מי יחליף את דוד ברודט כיו"ר דירקטוריון בנק לאומי. ההחלטה תתקבל רק בעוד מספר חודשים - נצח במונחים ישראליים.
האינטרס האמיתי של המוסדיים
בשבועות האחרונים לא עובר יום מבלי שתתפרסם חוות דעת מנומקת של גוף כלכלי המייצג קרן השקעות, קרן פנסיה, קופת גמל או חברת ביטוח, על המתרחש בחברה בורסאית כלשהי. בעצם לא כלשהי, אלא חברה שמניותיה נסחרות ללא בעל בית מוגדר (המכונה גרעין שליטה). לגוף מוסדי כזה יהיה מה להעיר על נאותות הממשל התאגידי, דרכי הניהול בחברה ומבנה הדירקטוריון. בדרך כלל הוא גם יציע נציג מטעמו לדירקטוריון שיפקח מקרוב על הנעשה.
מעורבות הגופים המוסדיים עומדת בסתירה כמעט מוחלטת לחדלות המעש שאפיינה אותם רק לפני מספר שנים בלבד. נדמה שהסכר נפרץ בפרשת אי.די.בי, כשגופים מוסדיים כמו פסגות ומיטב דש הפסיקו לחשוש ויצאו פומבית נגד נוחי דנקנר, לשעבר בעל השליטה. אבל היום, כשיותר ויותר חברות מתנהלות ללא "בעל בית" ויש המתייחסים אליהן כאל רכוש נטוש, קל יותר להתערב.
הסיפור האקטואלי נוגע ליעקב לוקסמבורג (לוקסי), שהיטיב לנצל את מאבקי השליטה בחברת ADO, המתמחה בהשקעות נדל"ן בברלין. זמן קצר לאחר פרוץ מאבק השליטה הוא רכש נתח של כ־7% ממניות החברה ותפקד מאז על תקן של יתוש פיננסי טורדני. בעלי הבית, שחשבו לתומם שהם מתמקדים בעסקי נדל"ן, מצאו את עצמם מתבוססים במאבקים משפטיים ומגלגלים חוות דעת כלכליות סותרות.
כמובן, מה שעניין באמת את צייד ההזדמנויות לוקסמבורג לא היה נאותות הממשל התאגידי בחברה, אלא הרצון לנצל את המאבק כדי להיפטר מאחזקותיו. זה בדיוק מה שהוא עשה השבוע, כשמכר את אחזקותיו ב־170 מיליון שקל והפיק רווח של 50 מיליון שקל. הוא נהג כגוף מוסדי אקטיבי, וזה בדיוק מה שמצופה ממנו.
גוף מוסדי אקטיבי לא פחות הוא בית ההשקעות אלטשולר שחם, המגלה עניין בהתנהלות החברות הציבוריות ומנצל את זה לתועלתו. הוא אומנם פועל באופן ענייני - הדרישה שלו למנות דירקטורים מטעמו בשופרסל כדי להבטיח את ניהולה העצמאי לגיטימית לחלוטין. אבל מדוע הוא מתעקש להתערב דווקא בשופרסל? האם הוא לא יכול למכור את מניות שופרסל ולחפש חברה בורסאית אחרת מעניינת להשקעה? זאת בדיוק הנקודה. לו מישהו היה מציע לגדעון אלטשולר למכור את מניות שופרסל במחיר הוגן, הוא היה עושה את זה ללא ספק. באותו רגע היו נעלמות כל הטענות על ממשל תאגידי לקוי ברשת המזון. וחוץ מזה, על הדרך הוא והאחרים מרוויחים יחסי ציבור מצוינים אצל הלקוחות.
אותה תזה רלוונטית גם לגבי רועי ורמוס מקרן ההשקעות נוקד קפיטל. ורמוס, לשעבר מנכ"ל פסגות, אינו ילד. הוא מכיר מצוין את משחקי הבורסה. אם הוא כותב למנכ"ל פז, יונה פוגל, לגבי הניהול והממשל התאגידי הבעייתי, כמי שמחזיק ב־2% מהמניות יש לו סיבה מצוינת. הוא בעיקר מעוניין ב"סיבוב מהיר", כפי שעשה בבנק דקסיה. אם זה יצליח, מה טוב, אם לא, יחפש את ההזדמנות הראשונה להיפטר מהמניות (אבל ברווח נאה).
כל עוד האקטיביזם המוסדי טוב ללקוחות הגמל, הפנסיה או הביטוח, אני בעד. אחרי הכל, שורת הרווח היא שקובעת.
המנעולן
בזמן שתעשיינים מחסלים קווי ייצור בישראל ומעבירים לחו"ל, הקמת מפעל חדש, ועוד בפריפריה, אינה עניין שבשגרה. לכן כששמואל דונרשטיין, בעל הבית של רב בריח, חנך השבוע שלושה מפעלים באשקלון, כולם הגיעו לפרגן. זאת סיבה למסיבה במיוחד לפוליטיקאים המריחים בחירות.
הקרדיט האמיתי מגיע לכחלון ולשר הכלכלה והתעשייה אלי כהן, שחילצו את העסק משיני הבירוקרטיה. המפעלים יקומו באזור התעשייה הדרומי של אשקלון בהשקעה של 300 מיליון שקל בשבע השנים הקרובות. לדונרשטיין מגיע "שאפו" במיוחד לאחר ששומעים בתשובה לשאלתי את נימוקי החלטת ההשקעה: "קיומה של הפריפריה מחוץ לגוש דן הוא הציונות האמיתית. העסקת אלף עובדים נוספים בתעשייה המסורתית זאת ציונות. מדברים על ההייטק, אבל היום הוא פה ומחר הוא בעמק הסיליקון. צריך רק להעביר את המידע בענן, ולהעמיס 16 מנהלים בטיסה ישירה לסן פרנסיסקו. בלואו־טק זה שונה".
מדוע הוא מוכן להשקיע כל כך הרבה כסף? כי רב בריח, שהייתה מפעל כושל לפני שרכש אותה, הגדילה את מכירותיה ומכוונת להגיע עד 2026 למכירות של 1.45 מיליארד שקל לשנה. החברה מייצאת ל־50 מדינות, ובתוך מספר שנים מתכננת לייצא ל־80. רק ההשקעה במחקר ופיתוח מסתכמת ב־12 מיליון שקל בשנה. ההצלחה לא נעלמה מעיניהם של מנהלי קונצרנים בינלאומיים, ובשנת 2000 רכש התאגיד השוודי ASSAABLOY את חטיבת מוצרי הנעילה ב־65 מיליון דולר. סביר שבהמשך תתבצע עסקה גדולה הרבה יותר.
דונרשטיין ((66 החל את דרכו העסקית ב־1975 בתעשיית השוקולד והממתקים, כאשר ייסד וניהל יחד עם אביו את מפעל "ממתקי מוטי" (מפעל קר). בשנת 1994 ייסד את חברת אופן גלרי.
היום, כשמדברים על סגירת מפעלים, האם זה משתלם כלכלית להקים מפעל חדש?
"בטח שכן. השקעה בתעשייה יוצרת שורשים במקום שבו הקמת אותה. לפני עשר שנים קנינו חברה שהגיעה לחדלות פירעון, ומאז התפתחנו והפכנו למפעל משגשג. המדינה מסייעת באמצעות תמיכות מקרן החדשנות או ממרכז ההשקעות. אבל מצד שני, המדינה הורסת והרגולציה חונקת. משנת 2010 סוחבים אותנו עם ההחלטות לגבי הקמת המפעל, עד שהגיע כחלון. לו היה מגיע לישראל עולה מארה"ב עם הרבה כסף שרוצה להשקיע, היו מוציאים לו את הנשמה עד שהיה פושט רגל אחרי שנה. הרגולציה כאן הופכת את הייצור לבלתי אפשרי. אני יכול לשבת איתך ערב שלם ולספר לך כיצד חברי כנסת מקבלים החלטות בתדירות של שבועות ופוגעים בתעשייה ובעצם בתעסוקה".
התעניינת ברכישת מפעל נגב קרמיקה ובסוף לא הייתה עסקה. מה קרה?
"העסקה לא יצאה לפועל, כי קרן ההשקעות ויולה, בעלת הבית, לא רצתה באמת למכור לרב בריח. כבר ביום הראשון של כניסתה לחברה היא הביאה בחשבון שתסגור את המפעל ותמכור את הציוד ובמקום לייצר, תייבא. הרעיון שתעשיין אחר יקנה וימכור סחורה גם למתחרים של נגב קרמיקה לא נראה להם, כי הוא היה פוגע בהם ובכושר התחרות בצורה נוראה. השותף הכי קרוב אלי ברצון לקדם את הרכישה היה אבי ניסנקורן. הרגשתי שהוא מצר על כך ש־150 משפחות ילכו הביתה. ניסיתי ולא הצלחתי. שלחתי אפילו את מנכ"ל משרד הכלכלה עם אמיר חייק לפגישה עם הנהלת הקרן וזה לא עזר".
מה מאפיין את מבנה הבעלות ברב בריח, וכיצד זה משפיע על יכולת הניהול?
"משפחת דונרשטיין מחזיקה ב־80%, עם מנהלים המחזיקים ב־5%. קרן ויולה החזיקה לפני שנה 5%, אבל קניתי אותם. את 20% הנותרים מחזיקה פועלים שוקי הון. הפועלים הם שותף מדהים, ואין לי צורך להחמיא להם. הם יודעים את זה. הם פחות אגרסיביים מקרן השקעות שנכנסת כדי לממש את ההשקעה תוך חמש־שבע שנים. הם רואים את הטווח הארוך ויש להם סבלנות. הבן הצעיר שלי עובד בעסק. הבת, שהיא עורכת דין, מנהלת תחום השיווק. הבן הגדול עוסק בניו יורק בשותפות בקרן השקעות גדולה, וכשיחזור לארץ ישתלב בעסק. אני עדיין רוצה שהילדים ימשיכו את העסקים אחרי ושנבנה תעשייה לתפארת. בעיני רוחי אני רואה גם את הנכדה בעסק".
כשאתה מסתכל קדימה, אתה חושב על הנפקה בבורסה או על אקזיט אחר?
"בימים אלה סיימנו לכתוב את התוכניות של רב בריח עד 2026. בישראל היינו רוצים להפוך עד אז לשחקן הגדול או אחד הגדולים במכירת מוצרים לענף הבנייה: מגורים, מוסדיים ותשתיות, ולעבור את ה־1.45 מיליארד שקל במכירות. היעד השני הוא ארה"ב. יש לנו שם חברה, ואנחנו בוחנים קניית חברה לייצור דלתות פלדה בהיקף 70־80 מיליון דולר. לפני שבע שנים רב בריח מכרה את חטיבת הנעילה, וכאן אנחנו מגיעים ליעד השלישי. התחלנו לפתח צילינדרים. השנה נמכור סביב 35־40 צילינדרים בחודש, ועד 2026 נהיה אחת הגדולות בעולם בתחום. לא תהיה ברירה וחלק מתוכניות ההתרחבות בארץ ובחו"ל יחייבו לגייס הון. נשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו לגיוס ההון, ומדובר בהפיכת רב בריח לחברה ציבורית, גיוסי איגרות חוב או הכנסת שותפים אסטרטגיים בינלאומיים".
כלומר, בטווח הארוך אתה חושב על אקזיט כמו זה שהיה בסודהסטרים, פרוטארום או מזור רובוטיקה?
"גם אם הייתי רוצה להפוך את המפעלים לכסף מזומן, זה יהיה לא פחות קשה מאשר להמשיך לנהל אותם. אז נכון שסמי סגול ואחרים מכרו מפני שלא היה דור המשך וההחלטה למכור הייתה נכונה. אבל באינטרס האישי הייתי באמת רוצה לראות את המפעלים באשקלון ובכרמיאל ממשיכים לשגשג בבעלות ישראליות".