לתאריך הבחירות שיכתיב את אופיו של מושב החורף של כנסת 2018 אין כל קשר לאינטרס של מדינת ישראל או של עם ישראל. גם לא לאינטרס של מפלגות הקואליציה, שרוצות להגיע לנובמבר 2019 בחתיכה אחת ובגוש אחד. אפילו לא לאינטרס של נפתלי בנט, שמדי פעם מתרומם כמו תיש צעיר מול ליברמן ונתניהו, נוגח באוויר וחוזר בטפיפה צוהלת לחסות בצל קורת הרוח של רבניו על שליטתם בקואליציה. לתאריך הבחירות יש קשר אך ורק עם שרידותו האישית של בנימין נתניהו, ולנתונים שהוא מחשבן כדי להגיע ליום הנכון לו.
ישיבת ראשי סיעות הקואליציה בראשית השבוע הייתה ישיבה של קרטל לתיאום עמדות, והיא עסקה באינטרסים של היושבים בחדר, ולא באינטרסים של מדינת ישראל. נתניהו לא התחייב לתאריך, משום שהוא עצמו עדיין אינו יודע. התרגיל שלו הוא ליצור אווירת בחירות, שבה הוא ששולט בלוח הזמנים. הבעיה היא שמי שמכתיב את לוח הזמנים הוא היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט. המרכיב המכריע בהחלטת נתניהו לגבי תאריך הבחירות הוא פרק הזמן עד הגשת כתב אישום, פלוס פרק הזמן עד לקביעת שימוע ופתיחת משפטו. אם בשני אלה מנדלבליט מקציב לו שישה חודשים ויותר (תמיד יש ביקור גורלי באיי פארו), אין לנתניהו בעיה למשוך עד נובמבר 2019, הזמן הקבוע בחוק. אם מנדלבליט יחליט לקצר את לוח הזמנים כך שיושיבו את ראש הממשלה על ספסל הנאשמים תוך חודשים ספורים, אזי נתניהו יפרק את הממשלה וידלג לבחירות מיד כדי לבלום את ההליך המשפטי. המסקנה: מה שיקבע את תאריך הבחירות הוא יחסי נתניהו־מנדלבליט.
מרכיב נוסף בשיקולי מועד הבחירות בישראל הוא תוצאות בחירות האמצע בארה"ב, שיתקיימו בעוד כשבועיים. אם הרפובליקנים ימשיכו לשלוט בשני בתי הנבחרים, זה אמור להטות אצל נתניהו את הכף לטובת בחירות נובמבר 2019. אם הדמוקרטים ישלטו בבית אחד, מצבו מול הדמוקרטים כחבר כבוד במפלגה הרפובליקנית עומד להיות עגום למדי. כך שנתניהו יחליט על תאריך בחירות רק לאחר שיתבררו כוונותיהם ויכולותיהם של הדמוקרטים לנהל מדיניות לעומתית מול טראמפ. אם הדמוקרטים ייקחו את שני הבתים, זה יהיה קרע ישראלי־אמריקאי אלים, ונתניהו כשכיר החרב הבכיר של טראמפ יספוג ריקושטים שישליכו על יכולתו לנהל מדיניות חוץ וביטחון - מה שיגרום לו לתזז בבהילות לעבר בחירות אתמול, כלומר מהר ככל האפשר.
אחת השאלות היא כיצד יגיבו שאר מפלגות הקואליציה שאינן מעוניינות בבחירות מוקדמות. נתניהו איים עליהן ב־40 מנדטים, שחלקם יזלגו מהן. מדובר, במחילה, באיום סרק לצורכי הפחדה. הדרך ל־40 מנדטים עוברת בקמפיין השחרה אגרסיבי על כל מה שהוא ערבי־סמולני - ממתק מסמם לקהל הימני - ומצד שני בצפירות מלחמה עולות ויורדות שישמיע נתניהו כדי להזעיק את מבוהליו לדגל באמצעות טראומת הפחד, שאותה הוא מטפח בשקדנות.
כפוקריסט פוליטי מיומן, נתניהו יודע שפריצת מלחמה אמיתית תביא עליו גל מחאות של הורים שכולים וועדות חקירה. באותה מידה הוא יודע שצה"ל למד לבלום פוליטיקאים חסרי אחריות וציבור מחפש נקמה באמצעות כמו־מלחמה, גורם שמשחק לטובתו, כמו תקיפות חיל אוויר או הריסת בית מחבל.
כתבינו מדווחים שנתניהו רוצה לסגור מראש קואליציה עם השותפות דהיום, מה שמעיד על פאניקה. אם אתה הולך על 40 מנדטים, אז מה אתה סוגר היום דיל קופי פייסט של המצב הקיים שיגביל אותך אחרי הבחירות? אלא אם כן אתה יודע שסיפור עלי בבא ו־40 המנדטים הוא בלוף גמור וכל מה שאתה רוצה זה רק להבטיח את המשך תוכנית ההישרדות חמישה כוכבים שלך. לא ברור ממה הוא חושש; מבחינתן של מפלגות הקואליציה נתניהו הוא הכספומט וספק הג'ובים האידיאלי, כך שדרכו פתוחה לשלוט בלוח הזמנים ולמשוך זמן. וגרירת רגליים כידוע היא המומחיות האמיתית של ראש הממשלה.
האתנחתא הקומית
אומרים שהבחירות הבאות הן סיפור סגור בגלל יציבות גוש הימין. על פי הסקר האחרון של חברת החדשות, מספר המנדטים של לפיד (18) גנץ (12) גבאי (10) מרצ (6) פלוס תמיכת הרשימה המשותפת (12) מאותת על פוטנציאל לגוש חוסם בתוספת שתי הנחות עבודה שניתן לפנטז עליהן: האחת, לך דע מה יהיה אפקט החקירות והמשפט על כל מי שאינם מסוממי ביבי, והשנייה שאורלי לוי־אבקסיס (6) ואפילו כולנו (7) אינם בכיס של גוש הימין (כחלון ישמח לא לשבת בממשלה כשמימינו גלנט ומשמאלו גבאי).
ועדיין, הסיכוי לחולל שינוי הוא עגום למדי, משום שלך תסמוך על חליפה, עניבה וג'ל שמהדהדים מנה שמנונית של פטריוטיזם לפידי עולה על גדותיו, ועוד בחיתוך דיבור שעף על עצמו. הצצה שטחית בסקר שנערך באורח פרטי (לא לפרסום בתקשורת וללא הצלבת אמינות באמצעות סקר מקביל) מעלה כמה ממצאים שנותנים תקווה: כמו אחוז גבוה של סרבני הצבעה קבועים שהפעם החליטו להצביע אבל עדיין לא החליטו למי, או הסכמה של אחוז משמעותי של בוחרי קואליציית ימין שיעריכו מחדש את עמדותיהם בהתאם למסקנות היועץ המשפטי.
לאסוננו, המציאות שאליה נגררנו עקב מדיניות ביטחון חסרת אחריות אומרת שהמשפיעה הגדולה על מהפך בבחירות היא (חו"ח) מלחמה, שתגדיש את סאת הדם ותהפוך לטקס היטהרות מייבב של רבדים שלמים בחברה הישראלית בסגנון יום כיפור, או מבצע צבאי שיסתיים בהשלכות כלכליות הרסניות.
האתנחתא הקומית בסיפור הקדמת הבחירות היא חוק הגיוס כעילה לפירוק הממשלה. החלק המרתק בו הוא הממד האנתרופולוגי בדיאלוג בין עסקני החרדים לרבניהם. ליצמן, גפני ושות' הם שותפים לשפע שמרעיפה עליהם הממשלה ורוצים בהמשכו, אלא שהם חיים בין הסדן של המציאות לפטיש של רבניהם. צריך להיות אקרובט־על כדי לתמרן בין פעלולי המסחרה הפוליטית שלהם בחליבת ממשלות, ובין התקפי האמונה הקנאית שעולים מתוך ערפילי התודעה המסוכסכת של רבנים מופלגים בתורה ובגיל. אומנם ליצמן הצהיר שאם החוק יעבור כלשונו בקריאה שלישית החרדים יפרשו מהממשלה. ואומנם ליברמן הצהיר שלא יהיו שינויים בחוק, אבל שניהם מאיימים באקדח ריק.
הקרב האישי האמיתי הוא נתניהו נגד הזמן, והקרב הלאומי הוא הניסיון לפרק את קואליציית הימין. וכמו תמיד צצה ההבטחה הלבנה הגדולה. הפעם זה גנץ. אם זה נכון שהוא מקים מפלגה, הוא אידיוט. אם זה נכון שיש לו פוטנציאל של 12 מנדטים שכמה מהם מגיעים מהליכוד, אז הימניים אידיוטים. אם זה נכון שסגר עם הליכוד ולא רק כתרגיל לצורכי התאמה עם הסנטימנט הימני בבחירות - אז השמאלנים אידיוטים. מה שמאשר את התחושה העמומה שכולנו אידיוטים.