במשך 72 שנות קיום המדינה שכלנו יותר מ־23 אלף איש במלחמות. מאז מלחמת העצמאות, בשדות קרב רחוקים, בסיני, בגדה המערבית, בגולן, בגבול הלבנון, בתוך הארץ, בלב אזורי המגורים בערים, במרכז ולאורך הגבולות בצפון ובדרום. עשרות אלפים אחרים נפצעו, הפכו לנכים, ועברו תקופות ממושכות של החלמה ושיקום. 

אלפים נשארו נכים, קטועי איברים, צולעים, מתקשים ללכת, מתקשים לראות, נטולי כושר עבודה. משפחות איבדו בנים ובנות וחיו עם הכאב והייסורים והחלל שהשאירו ההולכים בלי יכולת למלא אותו באופק של תקווה.

בכל השנים אנו נוהגים להציג את מספר הנופלים. שמותיהם חוזרים ועולים בכל יום זיכרון על מסכי הטלוויזיה. באווירת הפילוג, המחלוקת והסכסוך הפנימי, זהו אחד מהימים הבודדים שעוד נותרו שמרטיטים את לבבות כולנו. 

בתוך כל אלה נפקד מקומם של אנשים שמהלכים בתוכנו. לכאורה הכל בסדר איתם. הם נראים בריאים, פגם לא נראה על גופם. רבים מהם לא נראים כמי שיצאו מהתופת של המלחמות והטרור. אי אפשר להבחין במשהו שמבדיל אותם מיתר האזרחים שאנחנו פוגשים בימים אלה ברחוב, בהפגנות או במקומות העבודה שעדיין פעילים.

אלא שרבים, שאיננו יכולים לזהות, לא באמת יצאו מהתופת, לא באמת התאוששו מהמראות, מרעם היריות, מהלהבות שליחכו את גופות החברים שהיו לידם, בשדה הקרב, באוטובוס שהתפוצץ, או סתם ברחוב שהפך להיות לשדה קרב של טרור, רצח ואובדן.

אחד מהם הוא ברוך דרור, כוכב טלוויזיה מצליח ששיחק בסדרות שזכו לשיא צפייה כמו "רמת אביב ג'". בוגר בית צבי, ובנעוריו אפילו כדורגלן בקבוצת הפועל תל אביב ואלוף ג'ודו. הקריירה שלו מגוונת: הוא מוזיקאי ושחקן תיאטרון הבימה, שם הופיע בהצגות שזכו לתהילה כמו "חתולה על גג פח לוהט", "משרתם של שני אדונים" ורבות אחרות. 

הוא הופיע בתיאטרון בית לסין, תיאטרון באר שבע, פסטיבל עכו ובפסטיבל ישראל. הקריירה המקצועית שלו כוללת גם השתתפות במספר סרטים, בהם "מחץ הדלתא 3" ו"שעתנו היפה ביותר". גבר צעיר, יפה תואר, נבון, מרשים, רגיש. 

דרור גם היה לוחם בגולני במלחמת לבנון הראשונה, והוא מעולם לא נחלץ משדות הקטל שלה. בחיי היומיום הוא היה כל מה שבחור צעיר ושאפתן רוצה להיות. 

שחקן, זמר, סופר, מחזאי. אבל במקום שנסתר מעין האנשים, הוא נשאר בשדה הקרב. המראות שחלחלו בתוכו לא הרפו. הם רדפו אותו בכל מקום שבו היה. בבית, במשפחה שהחל לבנות, בתיאטרון, באתר ההסרטה, עם להקת הזמרים שאליה הצטרף, ובעיקר כשהיה עם עצמו. כל הזמן. לבלי הרף. והפחדים של פעם, שנראה היה שנחלץ מהם כאשר חזר מהצבא לחיות את חייו, לא הפסיקו לאיים עליו ולטלטל את יציבות קיומו.

בספרו שיצא לאחרונה, "הלילה בגרנדה", משתף אותנו ברוך במסכת הייסורים המטלטלת שהוא עבר וממשיך לעבור כל יום. ברוך סובל מפוסט־טראומה. הוא לא היחיד. הוא אחד מאלפים שמתהלכים בתוכנו כאילו חייהם נורמליים לחלוטין. 

הם אינם חלק משום סטטיסטיקה. הם לא נספרים בין הפצועים. הפציעה שלהם אינה חיצונית. כדור לא פילח את גופם, פגז לא קטע איבר מאבריהם. רבים מהם, כמו ברוך, מפתחים קריירה, מקימים משפחות, אבות לילדים. מחוברים למשפחה שממנה באו. אבל הם חולים, והמחלה שלהם מטלטלת את שלוות חייהם ואת יציבותם של הקרובים להם.

הלילה בגרנדה מאת ברוך דרור (צילום: צילום מסך)
הלילה בגרנדה מאת ברוך דרור (צילום: צילום מסך)

אין זמן מתאים
הספר כתוב בכישרון שיש בו צירוף לא שגרתי של עומק רגשי, רוחב אינטלקטואלי, סקרנות, כושר ביטוי, יכולת להבחין בניואנסים הדקים ביותר של התחושות של אנשים שהוא נפגש איתם, מדבר איתם, חי איתם.

ככל שקראתי את הספר וצללתי לתוך נשמתו המיוסרת של ברוך, חשבתי על המקום שאני בא ממנו ואל זה שהוא נקלע אליו. במשך מספר שנים נשאתי בעול של קבלת החלטות, חלק מהזמן כאחד מתוך קבוצה מצומצמת של מחליטנים ואחר כך כמי שנמצא אחרון בשדרת המחליטים. החלטות ששולחות אנשים למקומות שמהם עלולים לא לשוב.

רבים לא שבו. אני זוכר כל החלטה כזו, כל אירוע, כל מבצע, כל מתקפה, כל חדירה לשטח שנשקפה בו סכנת חיים. כאבתי את אובדנם של כולם. הרגשתי את מצוקת המשפחות שאיבדו את יקיריהן, גם אם מתוקף הנסיבות לא יכולתי ברוב המקרים לשתף את המשפחות בתחושותיי. לא נפגשתי עם אלה ששבו בשלום, שנחלצו מהתופת ונראה כאילו - רק כאילו - חזרו לחיים נורמליים. 

דרור מספר על המאבקים שניהל נגד אגף השיקום של משרד הביטחון כדי לקבל הכרה בנכותו. כמה לגלוג, חוסר סבלנות, קהות חושים, אדישות ולעתים אפילו אכזריות גילו כלפיו אלה שתפקידם היה להבין, לעזור, לתת גיבוי. אין לי שום רצון להוסיף על הדברים ולומר דבר שיפגע במישהו מאנשי אגף השיקום במשרד הביטחון. מניין לי לדעת. 

לא מעט מהסובלים מפוסט־טראומה עוברים תקופה ארוכה של הסתגלות לרעיון שהם חולים. ההתמודדות עם פוסט־טראומה לא דומה כלל לפגיעה פיזית. כשיש פצע גלוי, כשהדם ניגר, כשהרגל נקטעת, כשהגוף מרוסק, אין צורך להוכיח כלום. העובדות גלויות, מדממות, מדברות בעד עצמן. 

פוסט טראומה (צילום: אינגאימג)
פוסט טראומה (צילום: אינגאימג)

כשהגוף נשאר שלם - קשה להוכיח שהנפש פגועה. קשה לא רק למתבונן חיצוני אלא גם לנפגע עצמו. לא תמיד תופעות הלוואי משתלבות לדפוס מדויק, אופייני, קל לאבחנה או לזיהוי. התהליך ממושך, מצטבר. מתגלגל. לאט־לאט החיים הופכים להיות מסכת בלתי פוסקת של סיוטים, הזיות, לילות טרופי שינה, ימים של חוסר יכולת לתפקד. לעתים קרובות, ככל שהמועקה גוברת, זה מגיע לגילויים של תוקפנות גם כלפי הקרובים והאהובים עליך ביותר.

ברוך דרור עבר כ־200 טיפולים בשוק חשמלי. 200. בכל פעם הזרם מאיים לפוצץ את הגוף שלך מבפנים. כל פעם בתקווה שזה המפגש האחרון עם מכשיר העינויים הזה. וכל פעם זה עוד לא מספק את שלוות הנפש, את ההיחלצות, את החזרה לסוג של שגרה, שאין בה עינויי נפש. עינויים שמאיימים על רצונך לחיות.

בימים האלה קל כל כך לכתוב על הסבל הקולקטיבי שמאיים עלינו וכבר גרם לנזקים שקשה יהיה להתאושש מהם. אך על הפוסט־טראומטיים לעולם אין זמן מתאים לכתוב. כי הם לא מסתובבים עם סימן זיהוי, שמם לא מופיע בסטטיסטיקה, וזה לא מובן מאליו להתייחס למצוקתם. זו מחלה לא "מכובדת", שאנשים מעדיפים לא לחשוף את גילוייה גם בפני הקרובים אליהם.

ברוך דרור עשה מעשה אמיץ מאוד, יוצא דופן. מעשה של גבורה נפשית נדירה. הוא בחר לא להסתיר יותר, לא להתחמק מעימות עם עצמו ועם ייסוריו ולשתף אותנו בהתנסות המורכבת של גבר צעיר יפה תואר, מצליח, מוכשר, חכם - בעל לאישה מקסימה ואב לשני ילדים - שמאחורי החזות הנורמלית והמצודדת שלו מסתתרת מועקה שהגיע הזמן, אולי, שנכיר בה ואותה, ונפעל לסייע לאלה שחיים איתה.