מחלק ציונים: יצחק בן נר מה עשו הפוליטיקאים שלנו בכנסת האחרונה

לדעת חברִי ישראל, זה שלא הצביע שנים וחיכה שכחלון יקים מפלגה (ועכשיו, כשהקים, כבר אינו בטוח שיצביע בעדו), כל הח"כים היוצאים לא שווים אגורה: או שלא עשו אפילו דבר אחד טוב למדינה  - או שפעלו רק רע. חלקם דיברו, הבטיחו, איימו והתנשאו ורובם ישבו במליאה וגירבצו. "עיקר עניינם בעצמם, בשכרם, מיקומם, הרייטינג שלהם וכוחם הפוליטי. אין כמעט צדיק בסדום, שתיקן משהו למען הציבור ", הוא קובע. 
 

והוא נזכר באחרון הח"כים-לדוגמא, מורה לתנ"ך, מפא"יניק נשכח מהכנסת השניה, יחזקאל הֵן, שהלך לעולמו כחצי שנה לאחר שנבחר. הוא היה נוסע בתחבורה הציבורית לירושלים וכשנשאר בה, כחבר בוועדת החינוך, התגורר בחדר שכוּר. האיש לא החסיר ישיבה בקריירה הקצרה שלו, לא הגיש מעולם חשבון-הוצאות ולא קיבל שום "הכנסה נוספת", מתנות או הטבות. "תמצא לי היום ח"כ כזה", אומר ישראל.

"בסדר, היה איש הגון",  אני שואל, "אבל מה הוא עשה בשביל מדינה?"
 

"הוא עשה בדיוק מה שנבחר לעשות", אומר ישראל. "היה ח"כ, השתתף בכל ישיבה, שאל שאלות, הציע הצעות". כשהיינו ילדים,  בימי אותו ח"כ הֵן) שבטח אמר הֵן לכל החלטות המפלגה), מי שרצה להוכיח שבכנסת יש גם ח"כים ישרי-דרך, היה אומר: "קח למשל את קדיש לוּז" (ח"כ מדגניה, שר ויו"ר הכנסת, שנחשב לישר ומקובל על כל הח"כים), "קדיש לוז ו..." – כאן היה הטוען משתהה, מגרד בזכרונו ושואל, "רגע, קדיש לוז כבר אמרתי?"
 

וזה לפני ששים שנה, כששיא השחיתות היתה "הוועדה המסדרת" של שרגא נצר, שבחרה את "חברינו" ו"מוכ"זֵינוּ" בשלטון מפא"י. גם היום, בין סרסורים, לוביסטים וקבלני קולות, עדיין יש נבחרים ששילמו בעבודה קשה את בחירתם; אלה עם פוטנציאל התועלת ואלה עם מטעני הנזק. 
 

לכן, בהתקרב הבחירות, שבהן כ-20-40 אחוז מהנבחרים ייבעטו החוצה מגן העדן (עם גימלאות, הטבות ומענקים, גם אם היו חולירות), נעמוד לפני דילמה גורלית והיסטורית:  איזו מדינה ושלטון יהיו לנו ומי יובילנו לעתיד במקסימום בטחון, חופש, שוויון ורווחה. במלים אחרות: שתי מדינות לשני עמים, או מדינת אפרטהייד הִלכתית וקנאית, המוחרמת ונלחמת תמיד על חייה. אפילו אהוד ברק, שקצת אשם בתהליך האובדני הזה, חושב ככה.
 

כדי לנסות לסייע לקולות הצפים, המבולבלים, המשנים את בחירתם בכל יום ולאלה שלא יודעים בכלל שיש להם קול ודעה,  ביקשתי, סופר-אורח שכמוני, להציג באובייקטיביות סובייקטיבית  את דרך הבחירה האישית. לאמור, מי מיוצאי הכנסת האחרונה ראוי להמשיך, לטעמי, ומי פסול. אין לי כל הכרות אישית או עסקית עם מי מ-120 נבחרי העם לשעבר, חוץ מרגשות לא-מועילים כתקווה, הערכה, ציפיה, אכזבה, דחיה, תיעוב וחשש. מי עשה ומי מיחדל, לדעתי;  מי הועיל ומי קלקל ומי רק שירת את אדוניו ו/או את האינטרס שלו.

אתם מוזמנים לעיין, להסכים או לא, ולעשות כמוני. יש לכם מספיק זמן לבחור פרסונלית את הראויים – ואת המפלגה שבה רוב הראויים שבחרתם.  העיקר שתלכו להצביע, בישראל של ה-17 במארס 2015, ולמנוע את הפיכתה למפלצת סהרורית ורודנית, בעזרת השם, כביכול (אף שהוא, כרובנו, ממש לא מתכוון לכך).

מפלגה דמוקרטית למופת, שהציגה כבר את מועמדיה הריאליים, בבחירות חופשיות, עם דילים, קומבינות ותוצאות שהן כמעט בדיוק מה שחלם, בנסיבות הנוכחיות, מנהיגה, שהוא אולי הגרוע מכל ראשי הממשלה ב-66 שנות המדינה, אבל קומבינטור מעולה. אם לא היה נתניהו מתבזבז על רה"מותו, היה עלול להיות גדול קבלני הקולות של ישראל לתולדותיה.

אבל נראה שהאיש יודע לעבוד רק למען עצמו וקצת לכמה פּוּדֶלִיִים שטיינרים ואקוּניסים המכרכרים סביבו. כ-21-24 המועמדים הריאליים שיכהנו בכנסת (לפי הסקרים וגם אחרי נאום העבודה-בעיניים בפתיחת הקמפיין), הם מי שנועדו ליצור תדמית ליכודית ביביאית, של למה לקיים כשאפשר רק להבטיח, למה להתגונן כשעדיף לתקוף אגרסיבית את לבני ולפיד,  למה לעשות כשאפשר להשהות, למה להתמרד כשנוח יותר להיות אומרי הן - ולמה בכלל להחליט, כשניתן למשוך את המצב הקיים בלי קו סיום. כולם, גם היותר צעירים שבהם, כבר די התקהו והזדקנו בקדנציה האחרונה, כולם נאמנים בערבון מוגבל, כמו שנהגו לומר פעם, למנהיגם; דברנים אגרסיביים (בעיקר בתקיפת השמאל) ומשותקים בחשיבה מתקדמת, נועזת ומפוכחת. 
 

קחו למשל את יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת היוצא, שנבחר שני בפריימיריס, אולי רק משום שלא עשה בחייו דבר נועז או מהפכני - אבל לא עשה זאת באדיבות ומבלי להרגיז איש מאלה שבחירתו מותנית בהם. הוא לא למד מקודמו, הנשיא דהיום, לנהל כנסת דמוקרטית ושוויונית. לטעמי היה מפלגתי, מתחסד ומטיפן. גם אופיר אקוניס, הִיז מאסטר ווֹייְס, כל ערכו בנאמנותו התוּכִּייִת לאדוניו. חנון מפונק הממחזר איומים, תוכחות והפחדות של רבו. מה עשה למענכם? סילבן שלום ויובל שטייניץ כבר מיצו את עצמם וצריכים ללכת (לימור לבנת עשתה זאת, באותו נימוק). אבל הם יישארו כל עוד ביבי לא מעיף אותם. תראו רק איך סטיב, כמעט אשת נשיאת המדינה, הפך לשופר של נתניהו שנוא נפשו.  

בולדוזר, איש גס, תחבולן, אל תחפשו סימני מצפון. צילום: אלוני מור
 

זאב אלקין, חייכני, אדיב, אך מסוכן, גופו בליכוד, אך לא מן הנמנע שנשמתו בדמוקרטיה הפוטינית ובחוקיה וליבו בראש גוררי המפלגה לימין הלאומי-דתי. 

מעולם לא הייתי מחסידי גלעד ארדן, המקום הראשון בפריימריס, אבל הוא באמת מהיחידים שעשו דברים במינסטריונים שלהם. במקביל, תמך בכל פשלה והצהרה ללא כיסוי של מנהיגו, כשהוא מסמן עצמו כאחד מיורשיו.

שישגיח שמנהיגו זה לא יסמן אותו בשל כך. עוד נראה את מחוייבות ארדן לדמוקרטיה, בשיקום השידור הציבורי וניטורו מכל לחץ פוליטי. מכיוון שהוא מושך ימינה, השאלה אם ההגיון שלו מתחבר לאידיאולוגיה הסהרורו-משיחית, אז למה הוא בכלל בליכוד, מה עוד שלימין יש ארדן משוכלל יותר, בנט? נחמיה שטרסלר רואה בארדן את המועמד החזק והנכון ביותר לשר האוצר הבא. אולי, אבל בגלל זה לבחור ליכוד ולהשאיר את הימין בשלטון? הגזמת. 
 

ישראל כץ עמל כבולדוזר על השגיו כשר תחבורה ויש הישגים, ראה מלחמותיו בוועדים המושחתים בנמל אשדוד וברכבת. כפוליטיקאי הוא איש גס, תחבולן, גנב סוסים, שנוא על רוב עמיתיו ונאמן (זמנית) לביבי. אל תחפשו סימני מצפון.
 

צחי הנגבי, עם עבר מוכתם של פרחחות פוליטית והרשעה בעדות שקר, עבר מהליכוד לקדימה וחזר אחורה. היום (כביכול) מדינאי רגוע, ייצוגי, מנוסה וקוהרנטי. את הבעיה-לכאורה  בתּוֹאַם שבין הראציו שלו לתהפוכות מנהיגו ומפלגתו, יסביר האופורטוניזם המובנה שלו. 

בוגי יעלון, למרות הכללתו המפתיעה בעשיריה הראשונה, הוא שר בטחון גרוע, לטעמי,  חשדן, חסר כריזמה ומעוף, חד-ערוצי; כזה שמפסיד במלחמה ולמרות זאת מעז לדרוש תקציבי  ענק, מבלי להתחשב במצב האומה ובאנשי הדרום, מסרב להתייעל, מאיים בהשבתת הצבא (!) וכושל בריסון החיילים והמתנחלים בשטחים. בעינַי, בכיר לא בחיר.
 

יריב לוין, מתמקד דון-קישוטית במלחמה בשמאל הלא-קיים, כאילו תחנות הרוח הן-הן האויב הנורא של עצם קיומנו. יקדם בשקיקה כל חקיקה גזענית ואנטי דמוקרטית, נגד כל "מי שאינו איתנו והוא אויבנו", כחוק הלאום וחוקים באוּשים אחרים. למה תמיד נדמה לי שהוא וח"כ איילת שקד נועדו זה לזה ולחיים בבית יהודי קטן בלי מזוזה, בהתנחלות "כוח יהודי!" עם כלבים ושלט "לשמאלנים הכניסה אסורה"?  

האשה הראשונה של הליכוד, אהובת האספסוף מירי רגב, צרחנית, גזענית ודמגוגית, הנמוכה מכל דשא (איך מונתה לדו"צ ותא"ל במלחמת לבנון השניה? לרמטכ"ל דאז פתרונים), היא ממהרסי הליכוד. בממשלת ימין תדרוש ותקבל שרה בכירה  - וביבי, כתמיד, יתקפל מול כוח חצוף. עכשיו רק צריך להמתין עד שמה שעולה לה לראש יעבירה על דעתה. לסיכום, אם לליכוד לא איכפת שהיא מקננת בשפל-צמרתו, מי אני שאתלונן? 

אם יאיר לפיד היה מסוגל לחשבון-נפש - שנה ותשעה חודשים לאחר שזכה ב-19 מנדטים ובחר להושיענו כשר אוצר - הוא היה מעביר מרצון לחברו הצנוע והנבון ממנו עופר שלח את תפקיד ראש המפלגה הבא (מי מדבר על מנהיג?), ומתחיל לתקן את עצמו ממושב צדדי בכנסת, למרות תנודות חיוביות בסקרים. כי ספק אם יש עתיד למפלגה שרשומה בטאבו ע"ש מייסדה, כשהמר"ן החילוני שלה לא מסוגל לגלות לעצמו מה עולל ומיחדֶל (מהלגיטימיות לאח בנט שהכניס לממשלה - ועד לתמימותו, כשלא הבין שנתניהו יחרב לו הכל, רגע לפני). לפני חשבון-נפש – הוא חייב להודיע שלא ימליץ על ביבי או בנט בפני הנשיא ולהפסיק להפגין את שאט הנפש המטופש והיהיר שלו מכל זיהוי שלו כ"סמולן". 
 

וחוץ ממיסטר אגו הנ"ל: שי פירון הפורה ושוחר הטוב אך הלא-קוהרנטי, שיחרר תיקונים ותקנות רבים-לעייפה, שלא יתממשו. יעל גרמן ומאיר כהן הסימפטיים שהשתדלו מאוד בתפקידיהם ושגם ניצני השגיהם יירמסו. יעקב פרי ועופר שלח, שלוקים בסבלנות-יתר, נעלבים שאינם עולבים. אם מחליטים לסלק את ביבי והימינוֹ-דת מהשלטון, הם חייבים להפוך למפקדים ולוחמים נמרצים.

אילו רק היה מסוגל לעשות חשבון נפש. יאיר לפיד. צילום: אלעד גוטמן

גם מיקי לוי, עדי קול ופנינה תמנו-שאטה ראויים לדעתי להמשיך - אבל כדאי ל"יש עתיד" להיפרד לשלום מצעירים שלא הצליחו להוכיח את עצמם, עליזה לביא, יואל רובזוב, שמעון סלמון, רות קלדרון, רינה פרנקל, יפעת קריב, דב ליפמן, בועז טופרובסקי ורונן הופמן (שכחתי מישהו שעשה משהו חיובי?). במקומם כדאי לגייס שמות ראויים, לוחמניים ומנוסים יותר. אלעזר שטרן הסמוראי עוד פנוי? רוני בראון ויוחנן פלסנר מוכנים לחזור? תזכרו, "יש עתיד", את קריאתו של בן-אהרון, "עוז לתמורה בטרם פורענות". לאפסן את האגו, לעזאזל. הפורענות כבר כאן.

העבודה, התנועה וקדימה 
 

הגוש הזה, שבשנתיים-שלוש האחרונות הצליח יותר מכל המפלגות להקים את הדור הבא והנכון של הפוליטיקה הישראלית (ובתקווה שאיש מהם לא יושחת בהמשך), יכול לשנות היסטוריה, בדינמיקה של חיפוש, חידוש והתקדמות, תוך שמירת לכידות, עם הרצוג, לבני, פרץ, טרכטנברג ומופז (לצרף אותו!). יש להם נבחרת לוחמת טובה, שעשתה ככל יכולתה באופוזיציה – שלי יחימוביץ' שפועלת למופת (אסור להרחיקה!), עומר ברלב, מיקי רוזנטל, אראל מרגלית, איתן כבל, מירב מיכאלי, משה מזרחי, איציק שמולי וסתיו שפיר האמיצה. רק צריך, מעתה, יותר אש בעיניים וסכין חדה יותר בין השיניים.  וקודם כל, להוקיע בגלוי את כל מחדליו ותרמיותיו של הביבי ולחבור לכל מי שרוצה לסלק מהשלטון אותו ושות', ומקבל עליו שכל התקדמות סוציאלית, כלכלית ובטחונית מותנית ברדוף שלום והשיגהו.

את האח בנט (שמזכיר לי משה דיין מחייך על אסיד, בלי הרטיה אבל עם עיניים שטחו מלראות נכוחה) הייתי פוסל ולוּ בשל הבדיחה המייצגת (גם כהומופוב מתחסד וגם כטוטאליטר בדם), שפלט כלפי אורנה בנאי ב"מצב האומה", "אורנה, אגב, בפעם האחרונה שהאנשים שלי ביקרו אותך, את עזבת את 'מאנו ספנות'. אז תשמרי!"...  אם יגיע עם נתניהו לממשלה, הוא יעלים את נתניהו (וזה טוב) – אך יעלים גם את הדמוקרטיה, החילונות, השוויון והערבים. זהירות. 
 

סלומיאנסקי חסר המהות התגלה בוועדת הכספים כיותר ליצמן מגפני. הוא מצביע במליאת עצמו ומאשר מיליונים רבים להתנחלויות ולישיבות ואורי אריאל הוא שר הנדל"ן שיבנה את המקדש במסגרת הדיור הציבורי. כן. הזהרו בבני טובים שמהם תצא ועדת-חקירה (חובה, אם רוצים לדעת איפה הכסף, באמת). איילת שקד מפחידה אותי בתום ובזוך הנסוּכים בפני הילדה שלה. למה? מה אני רוצה ממנה? היא בסך הכל רוצה להבטיח, בחוקים, באיסורים ובחרמות, שרק יהודים טובים יחיו כאן במדינת-הלכה דו-לאומית וחד-לאומנית, שבה תצטרך גם חילוֹרֶדית שכמוה לסכור פה מתחת לשביס.

עם הצרות שפקדו אותה ויהפכוה כנראה למפלגה שעל סף אחוז החסימה, זה כבר לא משנה  אם שליטה ליברמן סילק את כל שדרת עושי דברו,  כי החטייארים כבר עשו את שלהם, או שאיבד אותה במרתפי החקירות של המשטרה, ולא כל כך איכפת אם ינסה לחבור לדרעי או לחסידי "כהנא מת". וממילא, הרי אם המרכז הציוני של הרצוג-לבני יגיע לשלטון, הוא ינסה כל דרך, כולל זאת שליברמן לוקח עליה בלעדיות, של מו"מ לשלום כולל עם ארצות ערב המתונות, כי זו כנראה הדרך היחידה. חבל רק על ח"כית אחת מעולה, חרוצה וישרה, אורלי לוי-אבקסיס, שאינה מרפה מתיקון נושאי הרווחה והמצוקות החברתיות. לדעתי, היא תוכל לעשות זאת באפקטיביות בכל מפלגה דמוקרטית אחרת (נשארו אחת או שתיים).

ש"ס

כל מילה חילונית מיותרת, כשדרעי המיוסר עם תנזימו וישי הפדאין הפגוע מייתרים את עצמם ואת בוחריהם במאבקם, בשתי הש"סיות שלהם, שמייסודן היו מיותרות. נאחל (בפראפרזה על דברי שמיר המנוח) ששניהם ינצחו במאבק פשקאווילי זה.

לא-ציונים במפגיע, עם יותר עורמה, תכליתיות ויוהרה. מוותרים על סממני אגו וכבוד בשלטון (מינסטריונים) אבל לא על שמירת הברזים (ועדת הכספים). לעולם אינם מפסידים, כי גם באופוזיציה יש מי שדואג לשַׁמֶן אותם לבחירות הבאות. נאמנותם מובטחת  לגוש החזק  יותר, שירכיב ממשלה, שימשיך לתחזקם מכיסינו ולא יפגע בקודשיהם – גיוס אברכים, לימודי ליבה ויציאה לשוק העבודה והשְׁמַד.

לוחם. חבר הכנת מטעם מרצ אילן גילאון. צילום: רענן כהן

מר"צ

אני אוהב אותם, אבל אין בהם תוקף, סערה מתפרצת וסוחפת, גמישות חיובית ויכולת השפעה ועשיה. זהבה גלאון צודקת, אך משכנעת רק משוכנעים. ניצן הורביץ איבד רוח-קרב ועזב. אילן גילאון הוא לוחם. מכיוון שאינם יכולים לעבור מפולמוס מילולי למאבק ועשיה של ממש, שיתמכו בינתיים בגוש המרכז ויצטרפו אליו בהרכבת הממשלה הבאה.

אני מכיר כמה צעירים יהודים שמתכוונים להצביע חד"ש, כמחאה, כתיעוב למפלגות היהודיות או כברירת-מחדל. כדאי שימתינו לאיחוד הממשי של המפלגות הערביות כגוש אחד, עם הנהגה צעירה, נבונה וישראלית יותר, ולא עסקנונים שמתחרים באיך לייצג את העניין הפלשתיני  - ולמצע משותף, שהוא יותר אזרחי-חברתי, לתיקון החיים והקיום של ערבים אזרחי ישראל, תוך שיתוף נכון יותר בשירות-חובה אזרחִי ושיפור יחסים בין מוסלמים, נוצרים, דרוזים ויהודים. רצוי שחנין זועבי לא תהיה ברשימה, כי היא באמת אנטיפטית שבאה לעצבן. רצוי שאחמד טיבי יישאר, העיצבּוּן שלו יותר סימפטי וכבר התרגלנו אליו.

אז הנה, לסיכום, הח"כים הראויים בסולם בן-נר (על תנאי) לעלות כיתה לכנסת הבאה, בלי נדר:

אורלי לוי אבקסיס, גלעד ארדן, עומר ברלב,  אילן גילאון, זהבה גלאון, יעל גרמן, צחי הנגבי (בהסתייגות), יצחק הרצוג, תמר זנדברג, דב חנין, אחמד טיבי, מאיר כהן, שלי יחימוביץ, ישראל כץ, איתן כבל, משה כחלון, ציפי לבני, מיקי לוי, שאול מופז, משה מזרחי, מירב מיכאלי, אראל מרגלית, שי פירון, יעקב פרי, עמיר פרץ, עדי קול, מיקי רוזנטל, פנינה תמנו שאטה, אלעזר שטרן, עופר שלח, איציק שמולי, סתיו שפיר.

הכל כמובן יכול להשתנות,  בשבועות ובימים שנותרו. אני מקווה שהדמויות, היכולות והיעדים שמאחורי השמות שהזכרתי, לא ישתנו. לכן, ביחרו בינתיים את הח"כים הראויים בעיניכם, שֵׁם-שֵׁם; נסו לאבחן אם נבחריכם קלים להתפתות לכוח, לאגו, לתגמולים אסורים - ואם לא, איישו אותם במפלגותיהם. התבוננו בכל מפלגה ומצטייניה, חישבו על בחירתכם ועל מה שהיא מייצגת. שבעי רצון? בהגיע הזמן ביחרו את המפלגה עם הכי הרבה ראויים, כי כך ראוי.