יש משהו מפתה כל כך במתיחות ביטחונית בזמן בחירות. לכאורה, מבחן גבריות. מי יצליח לתת לעם תחושה של ביטחון, תחושה שהוא יודע לטפל במצב, וכך אולי גם ינדנד לכיוון שלו עוד כמה קולות. רק שבניגוד לנושאים אחרים, ביטחון לא נותנים בעזרת כותרות רעשניות, לפחות על פי מבחן המציאות.
גלנט, שצוטט בהרחבה עם האמירה ש״לפעמים יש עיתוי מבצעי שהוא לא בלתי קשור למסע הבחירות", גרר אחריו יותר ביקורת מאהדה. הוא כבר הספיק לתקן ולומר שלא הובן כראוי, אלא רק התכוון שבניגוד אליו - לעתים מישהו עלול להעלות דבר כזה על דעתו. מנגד, גם בנט לא עמד בפיתוי וניצל את ההזדמנות לקרוא בתקשורת לגלנט לחזור בו באופן מובהק מאמירתו.
גם איתן כבל לא היסס לצאת אתמול בפוסט לוהט בפייסבוק ולהאשים את נתניהו בפיגוע הטרור בתל אביב, ובכלל - בכל המצב הביטחוני. אבל דווקא עמוס ידלין, לעומתו, לא הציג עמדה חד־משמעית לגבי התקיפה בגולן שיצרה מתיחות בגבול הצפון. בניתוח שלו בראיון לגל״צ השבוע הוא לא התבייש לומר שחסרים לו נתונים כדי לקבוע עמדה חותכת, הסביר את המורכבות, את שיקולי הבעד והנגד, ולמרות תשובתו המחושבת, מסתבר שהיו כאלה שהתאכזבו. הרי זו הזדמנות לנגח את השלטון, הם אמרו.
לעתים נדמה שכל כך נסחפנו למערכת הבחירות ששכחנו קצת איפה אנחנו חיים. יש הרבה ספינים, אבל לא הכול ספינים. אלוהים בירך אותנו גם בסיכונים מוחשיים. ברור שחשוב מאוד מי ינצח במערכה הקרובה הזו על לבו של הבוחר, הרי מדובר בעתיד המדינה. אבל לא פחות חשובה הדרך שבה מתנהלת המערכה.
גם אם מושא תשוקותינו יזכה בבחירות, ולא משנה כרגע מי זה יהיה, ביום שאחרי אנחנו צריכים להמשיך לחיות פה. עם בעלי תפקידים שיודעים שיש להם גיבוי, עם ערכים מסוימים, עם קריאה נכונה של המציאות, ועם יכולת מינימלית לסמוך על האחראים בזמני חירום, גם אם לא הצבענו עבורם. התעמולה חשובה וגם הוויכוחים חשובים, אבל יש להם גבול מסוים.
יכול להיות שתהיה פה מלחמה. היא לא בהכרח תהיה קשורה לבחירות, ואם היא תהיה קשורה - זה לא יהיה בדרך שבה רובנו רואים את הקשר, אלא בדרך שרואים אותו בחיזבאללה. כך שדווקא ברגעים כאלה, הדמגוגיה היא לא זו שמנצחת. מנצחת החשיבה השקולה.
המלחמה הפופוליסטית על דעת הקהל היא קשה ושוחקת, אבל רצוי להבדיל בינה לבין מלחמות אמיתיות. במלחמות אמיתיות אנשים אמיתיים מאבדים את חייהם, ולא באופן מטאפורי. לא כל אמירה היא לגיטימית או מועילה משום שלא הכול יכול להידחס תחת הכותרת ״תעמולת בחירות״.
בין הפיגועים הדיפלומטיים שמארגן לנו אבו מאזן, לבין המתיחות בצפון והטרור ברחובות, אלה הם בדיוק העיתויים שבהם ניתן להפריד בין הפטפטנים לבין המבוגרים האחראיים. בין אלה שבאמת דואגים לביטחון של אזרחי המדינה, לבין אלה שדואגים להתכסות בספין התורן. התיקון של גלנט והניתוח השקול של ידלין מעבירים בתקופה כזו את המסר הכי נכון, ומחדדים את ההבדל בין מפריחי הסיסמאות לבין אלה שמבינים שגם לתעמולה מוצלחת עלולות להיות השלכות רעות. האחראים לא מתיימרים לדעת הכל ולא אצים להאשים נחרצות. הרבה פעמים דווקא הנחרצים למיניהם הם אלה שחסרות להם כמה עובדות.