פעם הייתי: גם לי הציעו שיריון

אני מניחה כי העובדה שבשבת בבוקר העדפתי להאזין לתוכנית "יתוש בראש" ברדיו, וידעתי לבטא במדויק את המילים “אלמוזלינו, שמיר ורוטציה" גרמה לדאגה קלה אצל הורי, שחששו שמא הילדה העדינה שלהם תחליט שהיא רוצה להיות פוליטיקאית. בסוף הלכתי ללמוד תיאטרון, והם דאגו לא פחות.

אני מספרת לכם את זה, אולי כדי להצדיק בפני עצמי את סלידתי ממערכת הבחירות הקרובה, שלא נובעת מחוסר אכפתיות אלא מתחושת מיאוס עצומה. לפני כשנתיים הנחיתי איזו תוכנית אינטרנטית לפני הבחירות הקודמות, ובאולפן הסמוך התראיינו צמד האחים גולדשטיין ממפלגת הכלכלה, שטענו שהם אוחזים במפתח לפתרון הבעיות הפיננסיות של כולנו.

לצורך העניין הם שריינו את מיטב סלבריטאי הריאליטי של אותן 15 דקות. ואחרי שגייסו את יובל המבולבל, הם ניסו לשריין גם אותי. זה קרה במסדרון של אחד מאולפני הטלוויזיה בדרום תל אביב. ואני זוכרת שבפרק הזמן שבו ההצעה יצאה מפיו של בני גולדשטיין ועד שעברה דרך עור התוף שלי, ראיתי את כל חיי חולפים כסרט נע. אני לא יודעת מה הפחיד אותי יותר, הקלות שבה אנשים מקבלים שריונים, מפלגות קיקיוניות, או העובדה שמעולם לא ראיתי את עצמי שוחה ברפש פוליטי. אבל זו הזדמנות נפלאה להתנצל בפני בני, שצחקתי בפרצופו לאחר שהציע לי את מקום 7 ברשימה, ובחיי שאני אפילו לא זוכרת תמורת מה.

חוץ מזה, מזל שסירבתי. עזבו אחוז חסימה, אבל שנה וחצי קדנציה? אלא שתמיד הערצתי אנשים שמעיזים לחלום בגדול, גם את החלום המגוחך וההזוי מכל. כאלה שלא אכפת להם מהאויב הגדול ביותר של ההגשמה הנקרא “מה יגידו", או בכלל מקו המיינסטרים. ואני מודה שלמרות עננת הציניות שריחפה מעלי באותו יום שידור מפוקפק, מצאתי את עצמי במקום מסוים מלאת התפעלות מהרצינות שבה הם לקחו את עצמם, כמובן לצד הרצון לבלוע את אותם הכדורים שרשם להם הרופא. מודה ומתוודה, שנזכרתי לא מזמן בג'ינגלים של תשדירי הבחירות של הרב בא גד ושל המפלגה לזכויות הגבר. ואז הבנתי שלמרות הכל, גרוע מזה בעצם כבר לא יכול להיות.

...
 

אני חוזרת שוב לאותה ילדה מכיתה ג / 1 שכלל לא קראו לה טליה, כי היא נולדה בשם אחר. והנה סיפור קטן על אהבה, ועל השיעור “איך לעמוד על שלך בחיים". הורי, שהם פליטי סבנטיז חובבי מוזיקה, אהבו את השיר של כריסטוף “אלין". הם ידעו כי אם תיוולד להם ילדה ראשונה הם יקראו לה כך. אח, הרומנטיקה.
 

השנה שבה נולדתי הייתה שנת 1977, שנת מהפך פוליטי דרמטי, אילנית כיכבה באירוויזיון עם בלונד מרשים, ולאף אחד בכיתה שלי לא היה שם “לא ישראלי". לכן המורות, המזכירות, וכל הטפסים (כולל תעודות) שהודפסו עד כיתה ג' נקבו בשם “אלון" בטענה ש: “לא שמענו אף פעם שם כזה, אלין" (להזכירכם מדובר בטרום עידן העלייה הרוסית/צרפתית, טרום בתו של אייל גולן, טרום אלין מ"האח הגדול").

הקש ששבר את גב הגמל, היה אילן היוחסין של שושלת לוין המכובדת, שבה באחד הענפים נכתב בטעות "אלון", ולך תוכיח שהוא בכלל ילדה בת 8. הדכדוך מכך שאף אחד לא יזכור אותי לעולם, גרם להורי להוסיף כאקט הצלה את שמי הנוכחי, שאותו בחרו בקפידה יתרה. השם הקודם, אגב, עדיין נותר כשם שני בתעודת הזהות. מה שמצחיק הוא שעד עצם היום הזה בכל פעם כשמישהו ברחוב צועק "אלון", הילדה שבי מסתובבת.
 

אז נכון שעם "טליה" היה לי הרבה יותר קל בחיים. לא כותבים את שמי בשגיאות, ורק מתלבטים תמיד אם זה "טליה" במלעיל או במלרע. והאמת היא שלי זה לא ממש משנה, רק אם מקצרים לי ל"טלי", ואז אני ממש מתעצבנת. ואף על פי שמדובר באחד מחמשת השמות הנפוצים, אני עדיין סולדת מתופעות של עדר וטרנדים, בדיוק כפי שאני קצת סולדת מתעמולת הבחירות הדוחה מכולן ב 19 השנים האחרונות שבהן אני ־ פוקדת קלפי.

ואם שנים נמנעתי לומר בקול רם את מה שאני חושבת על כל מיני נושאים ומכל מיני סיבות, היום אני כבר לא מהססת לומר דבר. אז את הסאטירה הפוליטית המשובחת אשאיר לשלמה ניצן, את המשפט "מושחתים, נמאסתם" אשאיר לממציאו נתן זהבי. ואילו אני אסתפק בינתיים רק בנמאסתם. אבל כולכם.