למה לא ביבי

ברגע זה אני לא יודע למי אצביע בבחירות הקרובות. יש לי רשימה סופית מצומצמת עם ארבע אופציות (הרצוג־לבני, לפיד, כחלון, ליברמן). מה שכן, אני יודע בדיוק למי לא אצביע, בשום מקרה או נסיבות. לא אצביע עבור בנימין נתניהו. בטור הזה אנסה להסביר למה. אני מקווה שאצליח. בטורים הבאים לקראת הבחירות אנסה לעדכן בשאלה למי אצביע, ככל שדעתי תתגבש. אגב, בקמפיין האחרון עשיתי דבר דומה והגעתי, בטור שכתבתי ערב הבחירות, לרשימה מצומצמת של שלוש אופציות. את ההחלטה האחרונה קיבלתי מאחורי הפרגוד.

רק פעם אחת בחיי הצבעתי פעמיים ברציפות לאותה רשימה. ב־81' וב־84', עבור הליכוד. הייתי פעיל ליכוד ״שרוף״ בסניף חולון, מילאתי בסניף תפקידים בכירים בצעירותי (מנהל יום בחירות), אבי היה חבר מרכז הליכוד שנים ארוכות ונחשב גדול תומכיו של בנימין נתניהו עד עצם הרגע הזה. ביסודי, אני ימני. עם השנים, השתניתי.

מלחמת לבנון הראשונה (שבה השתתפתי ואיבדתי חבר יקר) עשתה את השינוי, שהבשיל רק כעבור כמה שנים. היום אני מוכן לחתום על כל הסכם שלום שיושג עם הפלסטינים, עם כל הוויתורים המוכרים, אם יוברר שיש לנו פרטנר שמוכן לסיים את הסכסוך ונקבל את כל הערבויות המתאימות, כולל סידורי ביטחון קפדניים. כרגע, זה לא המצב.

בניגוד לחיים רמון למשל, אני חושב שיש לנו פרטנר (אבו מאזן) אבל הוא חלש ולא מסוגל להגיע להסדר קבע ולבצע את הוויתורים הנדרשים. כל מה שראש ממשלה ישראלי סביר צריך לעשות, כדי לשמור על הלגיטימציה של ישראל, על מעמדה בעולם ועל יכולתה להגן על עצמה, הוא לשכנע את הקהילה הבינלאומית שהוא מוכן, ברצינות ובכנות, ללכת להסדר. זאת קונספציית אולמרט. מצד אחד, מציע לאבו מאזן הצעה נדיבה (שהוא לא נענה לה). מצד שני, מחזיק ביד נבוט ענק, מחריב מחצית מלבנון ואת כל עזה וזוכה למחיאות כפיים.

לו אני ראש הממשלה הבא, הדבר הראשון שאני עושה, זה מקפיא כל בנייה מעבר לגדר ההפרדה ומעביר בכנסת חוק ״פינוי פיצוי״ להתנחלויות המבודדות שמעבר לגדר. פינוי מרצון. מי שרוצה, יחזור הביתה בשלום ויפוצה ביד רחבה. מי שלא רוצה, יישאר עד שיהיה הסדר או עד שישתנו התנאים. זה מספיק. באותו יום תשתנה המשוואה ונטל ההוכחה יוטל על הפלסטינים. אנחנו,  על הדרך, נוכל להשקיע קצת יותר בחינוך ובבריאות.

בשאר תחומי החיים, אני יותר ימני משמאלני. מתנגד עקבי ל(כמעט) כל עסקאות השבויים שנעשו כאן, כולל (ובעיקר) עסקת שליט. בעד יד ביטחונית קשה. חשבתי שבעופרת יצוקה צה״ל היה צריך לכבוש את עזה (זה היה קרוב), חשבתי שמלחמת לבנון השנייה הייתה המוצלחת במלחמות ישראל (זה הוכח בדיעבד), אני חושב שצוק איתן היה רופס והזיק להרתעה הישראלית, ואני יודע שנפתלי בנט היה זה שאכף על הדרג המדיני והצבאי את פעולת המנהרות.

אני חושב שצריך להפריד את הדת מהמדינה, ואם לא, אז לפחות להפקיע חזרה את השליטה על הגיור, שצריך לגייס חרדים, לצמצם מאוד את התמיכה בישיבות, לחוקק חוקה לישראל, ואם לא אז לעגן ולבצר את מעמדו של בית המשפט העליון, אף על פי שהוא מעצבן אותי מאוד, פעמיים בשבוע.

אחרי כל זה, אני תומך עקבי במהלכי הממשלה בכל הקשור למסתנני העבודה מאפריקה. אסור להפוך את ישראל לאבן שואבת של כל חלכאי ונדכאי אפריקה, על חשבון החלשים שלנו. גם להומניזם יש גבול, והוא משורטט לאורך הקו הדרומי.

בקיצור, כל האמור לעיל מוכיח שאני שולל הצבעה לביבי לא משום שאני שמאלן תבוסתן. אני לא. אני לא כל כך מבין רבים מחברי הליכודניקים שהססמה ״רק לא ביבי״ החזירה אותם הביתה, אף שדעתם על ביבי לא שונה בהרבה מדעתי. הססמה הזו מוכיחה שלא מדובר כאן בימין או שמאל. אף אחד 

לא מנסה להיפטר מביבי כדי למהר ולהחזיר שטחים לפלסטינים. הרצון העז להיפטר מביבי משותף לבעלי כל הדעות.

נתניהו. צילום: מרק ישראל סלם

אני שומע כבר שנים את דעתם של כל בכירי הליכוד על ביבי. את דעתם של כחלון, ליברמן וגדעון סער על ביבי אני מכיר בעל פה. אגב, כל השאר, גם אלה שעוד לא ברחו מביבי, חושבים אותו הדבר בדיוק. מה, כל אלה שמאלנים? הם לא. הם ישראלים שיודעים איזה נזק כבד ממיט ביבי על המדינה שלנו. הם יודעים, מקרוב, באיזה רמות של אופורטוניזם מדובר. עד כמה שונה ביבי האמיתי מהפלקט החלול, המאופר, המסורק והמלאכותי שמוצב מולנו.

אז הנה, בואו נצא לדרך. למה רק לא ביבי?

1. בגלל שרה. שמעתי השבוע שיאיר לפיד, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון קראו להפסיק את ההתקפות על שרה נתניהו. ובכן, אני מעריך מאוד את השלושה, אבל או שאין להם שמץ של מושג על מה שהם מדברים, או גרוע יותר, שהם מנסים לגזור איזה בדל קופון של קולות נשיים ולהתחפש לנוטרי מגדר או משהו.

אני עוקב אחרי בני הזוג נתניהו קרוב ל־25 שנה. הגברת נתניהו, או ״הבעיה״, כפי שכונתה על ידי מקורביו של ביבי בשנים הראשונות להיכרותם, מוכרת לי היטב.

לא, זה לא מקרה רגיל של אישה שמתערבת קצת בענייני בעלה או משהו דומה. מדובר באיום אסטרטגי על התנהלותו של בעלה, המשמש כראש ממשלת ישראל. מדובר באישה עם הפרעת התנהגות קשה, שמשעבדת את בעלה, את המערכות הנתונות לשליטתו ואת המדינה כולה, לרצונה, לקפריזות שלה, להתקפי הזעם שלה, לקמצנות החולנית שלה, לרדיפת ההנאות האובססיבית, להתערבות הבוטה בנושאים הרגישים ביותר, לקביעה מי ייכנס ומי לא, מי ימונה ומי לא, מי יורחק, מי יקורב ומי יוקרב, עם מי הבעל שלה רשאי להיפגש, ועם מי לא. הכל ידוע, בדוק, מוצלב, מוכח ונצור. לא רק לי. לכל מי שהיה שם. וכולם שותקים.

במקום שייקראו למעון ראש הממשלה אנשי מקצוע שיבדקו מה שצריך לבדוק, ינפקו דיאגנוזה ויפטרו אותנו מהעונש הזה, קורה דבר הפוך. כל מי שמעז לפלוט מילה מיותרת בעניינה, מוטס מיד לאי השדים ואסור להזכיר את שמו יותר. בעלי התפקידים הרגישים ביותר הם אנשים מטעמה, שהמטלה החשובה ביותר שלהם היא לא לנהל את המדינה או את הלשכה, אלא לדווח לה סביב השעון עם מי הוא נפגש, מה הוא עושה ולאן הוא הולך. נתן אשל הוא רק דוגמה. האיש, שהייתי מתלבט קשות לפני מינויו למנהל חנות מכולת שכונתית בעיר שדה נידחת, היה ״ראש הסגל״ בלשכת ראש הממשלה. לא להאמין.

קוראי הטור הזה מכירים חלק מהסיפורים. אני מפרסם אותם עשרות שנים, בלי הגזמה. החל מהפגישות שנתניהו ניהל איתי בדירות מסתור, פן תגלה אותן רעייתו ויבולע לו (עד שהיא גילתה, ואז בולע לו ולעוד כמה), דרך מערכות הלבוש שנעלמו בקמפיין בחירות, המניפולציות שהיא עשתה לשב״כ כדי ששיירת ראש הממשלה תעבור במיוחד לאסוף אותה (בניגוד להוראות הביטחון), דרך הסקנדלים, ההשתוללויות, הכניסה לישיבת עבודה עם ראש המוסד (תוך שבעלה אומר למאיר דגן לדבר חופשי כי שרה שותפת סוד לכל) וכו' וכו'.

• • •

השבוע צץ עוד סיפור קטן, עניין הבקבוקים. אני מכיר את הסיפור הזה יותר משנה. אני כבר שחוק מסיפורים. עייפתי בשנים האחרונות, אני מעדיף שיפורסמו במקומות אחרים. גם בגלל הרדיפה שעוברים עיתונאים מסוגי, גם בגלל אובדן התחושה. כשאתה מתעסק בטירוף ברמות כאלה כל כך הרבה זמן, לבך גס. אתה מאבד את חוש השיפוט.

בחזרה לבקבוקים: נהגה לשעבר של ״הגברת״, שהגיע (כמו רבים אחרים) להסדר סודי עם המשפחה אחרי שהגיש תביעה (מישהו בדק פעם כמה כל ההסדרים האלה עלו לנו?), היה נשלח על ידה להחזיר את כל הבקבוקים (מדובר בהרבה בקבוקים) שעברו במעון ראש הממשלה, כמעט מדי יום, ונדרש להביא לה את המזומנים שקיבל תמורתם.

אגב, היא עקבה אחרי כל בקבוק ובקבוק, עד האגורה האחרונה. כמו במקרים רבים אחרים, כשהחלו להישאל שאלות, מיהרו בני הזוג להחזיר למדינה 4,000 שקל. מדובר בסכומים גבוהים בהרבה, אבל מי סופר.

במקרה של נתניהו, אף אחד לא בודק, אין חקירות, אין תחקירים, אין רגולטורים, אין שלטון חוק. יש לנו יועץ משפטי לממשלה שהצהיר, יחד עם פרקליט המדינה שלו, שמכיוון שמדובר בראש ממשלה, אז צריך להיזהר ואין טעם לחקור. כן, ממש ככה, בתשובה לבג״ץ של מיקי רוזנטל בעניין ״ביביטורס״, תחקירו המצוין של רביב דרוקר שהיה מכניס לכלא כל אחד אחר, בטח אם שמו ליברמן או אולמרט, אבל במקרה של נתניהו מסמסו אותו שנים ואחר כך סגרו אותו בגלל ״הזמן שחלף״.

כן, סיפור הבקבוקים הוא עוד עדות על טירוף, גם אישי וגם מערכתי, אבל בהשוואה למה שקורה שם באמת, הוא באמת סיפור שולי. אם הייתה כאן תקשורת נשכנית באמת, אם היו כאן רגולטורים, אם היועץ המשפטי לממשלה היה עושה את תפקידו, אם הייתה משטרה, היו כל אלה מנסים לברר מה קורה שם באמת, בבלפור, ובקיסריה, ובעוד מקומות.

מי מימן את המים בבריכה בקיסריה? מי ניסה לחסום את הפיכת המעון בקיסריה לממומן מלא־מלא על ידי המדינה (בניגוד לחוק), ולכן הורחק? כמה עובדים מסוגים שונים עברו במעון ראש הממשלה בחמש השנים האחרונות? האם חלק מהם אושפזו בעקבות חוויות שעברו שם? האם השב״כ נאלץ להתערב כדי להכניס את ראש הממשלה לביתו? האם ראש הממשלה בסכנה? כמה עלתה לקופת המדינה תאוותם של בני הזוג לסושי? כמה עלתה החיבה לשמפניה (למעון המשפחתי בקיסריה)? מה באמת עובר על כל מי שנקלע לקן הקוקייה הזה, לא חשוב באיזה תפקיד?

עד כמה משפיע הטירוף הזה על תפקודו של הבעל, שמופקד על חיינו? למה היא מאלצת אותם לארוז ״כל ביצה בנפרד״, או מעניין יותר, למה בכלל אורזים ביצים? התשובה היא, שהגברת נתניהו לא מוכנה לרכוש למשק הבית הפרטי שלה בקיסריה אפילו ביצה אחת לרפואה. כשהיא עוברת מבלפור לקיסריה לקראת סוף השבוע, היא מביאה איתה כמה שיותר מצרכי מזון, מהמעון בירושלים, כי שם זה על חשבון המדינה. שלא נדבר על מוצרי ותכשירי ניקוי. הם פשוט לא מסוגלים, שני אלה, להוציא שקל אחד מהכיס. אחד.

יש בינינו מאות ואלפי אנשים ששמעו באוזניהם את הסצינה שהיא עורכת בכל פעם שבה מתברר שהיא צריכה לשלם על משהו. החל מחניון בבניין ממשלתי (הרי ביבי ראש ממשלה, לא?), דרך איטום הבריכה הפרטית בעקבות נזילה, דרך הכל. אני יכול להמשיך עם רשימת השאלות הזו עד יום הבחירות. הכל נכון, הכל ידוע למאות אנשים, הכל סופר בעדויות יד ראשונה, הכל מושתק. כולם שותקים.

עכשיו תארו לעצמכם שפרשת הבקבוקים הייתה על ליברמן. האם הייתה נפתחת חקירה? האם המשטרה הייתה מזדרזת לעצור אנשים באישון ליל (מחריד מה שהם עשו ליועץ האסטרטגי רונן משה, אחרי שבתו הבכורה נולדה בלילה והם לקחו אותו עם אזיקים לפנות בוקר והניחו ליולדת הטרייה לגלות את זה בתקשורת)? האם המשטרה הייתה משיגה עד מדינה? ברור שכן. אבל כשמדובר במשפחת נתניהו, אין משטרה, אין יועץ משפטי, אין פרקליט מדינה, אין מבקר מדינה, אין כלום. כמו פרשת הבקבוקים, יש מאות פרשות. לא עשרות, מאות. שום דבר לא נחקר. מישהו מתעניין בזה, חוץ משניים־ שלושה עיתונאים רדופים ש״שונאים את ביבי״? ברור שלא.

• • •

מני נפתלי דובר אמת צרופה. מאיפה אני יודע? יש לי עדויות של משהו כמו 50 מני נפתלים נוספים, מתקופות שונות, שעבדו שם, במעון המטורלל. כולם עם אותם סיפורים. חלק החליטו לגנוז ולשתוק, חלק מפחדים, חלק הושתקו, חלק קיבלו כסף, או תפקיד, או סתם תשומת לב. הייתה כבר פרשת עמדי (מרדכי גילת, כשעוד היה עיתונאי חופשי), אבל התיק נסגר.

בשיחות הארוכות שלי עם כל אותם עדים פוטנציאליים, אני אומר להם פעם אחרי פעם: האשמה במה שמתחולל במדינה הזו היא שלכם. הדם המטפורי שמרוח על הידיים שלכם לא יינקה. אתם מחויבים לספר לציבור את האמת, אבל אתם מעדיפים את טובתכם האישית, את הסיכוי להתקדם בקריירה, להשיג עוד חוזה טוב, לזכות בעוד מכרז, לקבל תפקיד, מאשר להציל את עם ישראל מהעונש הזה. מה הם עונים לי? רובם הגדול מסכים איתי. מסכים, וממשיך לשתוק.

אגב, המקרה של נתניהו קל בהרבה לפיצוח מהמקרים של אולמרט או ליברמן. אצל נתניהו יש עד מדינה מוכן, מבושל, רוטט מהתרגשות. קוראים לו עזרא סיידוף. הוא כבר עבר חקירה אחת בגללם, שהביאה אותו לעברי פי פחת. סביבו יש לא מעט אנשים שיודעים את האמת. חקירה פשוטה, אלמנטרית, תסיים את הסאגה הזו. אבל בשביל שזה יקרה, מישהו צריך לחקור. עכשיו מתעוררים עם הבקבוקים. למה לא הגיבו על אף אחד מהפרסומים על המים בבריכה, על רהיטי הגן, על המסעדות, על הנסיעות, ועל עוד אלף ואחד דברים?

• • •

במהלך צוק איתן הודלפה לתקשורת מצגת רגישה מאוד שהציג צה״ל על כיבוש עזה. הדלפת המצגת גרמה נזק אדיר לביטחון המדינה, חיזקה את הביטחון העצמי של חמאס, שעוד קודם הבין שהג'נטלמנים נתניהו ויעלון לא מתכוונים לפגוע בו פגיעה משמעותית. המצגת הודלפה על ידי נתניהו או מי מאנשיו, במטרה לגייס תמיכה ציבורית לפחדנותו. כתבתי את זה אז, כתבו את זה אחרים, אמרו את זה כל השרים כמעט שישבו בקבינט. מדוע אין חקירה של ההדלפה החמורה הזו?

באותו זמן ממש יושב גבי אשכנזי בבית ומחכה להחלטה של פרקליטה בסעיף אשמה חמור של הדלפה. במקרה של אשכנזי לא הייתה הדלפה, כי החומר לא דלף, אלא נאמר בשיחות רקע שלא לשימוש, ונאמר על ידי בעל הסמכות העליונה שקובע מה אפשר להגיד ומה לא (הרמטכ״ל), וכו' וכו', אבל הייתה חקירה מפוצצת, שנמשכה שנים, שריתקה את טובי החוקרים (שהגחיכו את עצמם למוות), שייצרה מאות כותרות, שניפקו בסוף כלום ושום דבר. עצרו תת אלוף ואלוף משנה בגלל מחשב ישן שהתגלה בבית של אחד מהם וכמה מילים מיותרות שנאמרו על ידי השני. מעכבים את סגירת התיקים הזו כי אשכנזי עוד עלול, חס וחלילה, לקרוא תיגר על הזוג המלכותי הזה.

אבל את ההדלפה של נתניהו אף אחד לא מעלה על דעתו לבדוק. בדיוק כמו שפעם, אחרי שהועף מלשכת ראש הממשלה בפעם הראשונה, נתפס עם חומרים אולטרה־סודיים בתיק ג׳יימס בונד במלון בניו יורק. גם כאן, זו הייתה חשיפה של מוטי גילת ב׳׳ידיעות׳׳. גם כאן זה נגמר בלא כלום.

• • •

היה פעם איש אחד, ישראל יגל שמו. איש יקר, חובש כיפה סרוגה, ימני אידיאולוג (אמיתי), פעיל בעמותת אלעד, שהובא כמתנדב למטה הבחירות של נתניהו ב־2009. האיש עבד בהתנדבות, מהלב, עמוס רצון טוב ואידיאולוגיה. אבל אז הוא נתקל בשרה נתניהו. מה שהוא ראה שם צמרר אותו. בעקבות זאת, הוא שיגר שלושה מכתבים אישיים לנתניהו. הוא דרש הסברים. הוא לא האמין שדבר כזה יכול להיות (מי שמעוניין ימצא פרסומים שלי ושל רביב דרוקר ברשת על הפרשה הזו).

הוא ראה איך את ההחלטות האמיתיות במהלך הקמפיין מקבלת שרה נתניהו. הוא שמע את ביבי מחליט משהו בדיון, ואז נתן אשל יוצא ומתקשר "לבוס האמיתי", קרי "הגברת", וברצותה היא הופכת את ההחלטות. כמו, למשל, כשהחליטה להוריד קמפיין חוצות ענק של הליכוד נגד ציפי לבני, עם הכיתוב ״זה גדול עליה״. למה? כי התמונה של לבני בשלטים הייתה טובה מדי לטעמה של שרה. כן, רבותי, זה אמיתי לגמרי. ואם זה לא היה כל כך מדאיג, זה היה מצחיק.

אגב, מיותר לציין שנתניהו לא ענה על מכתביו של יגל, שהורחק אף הוא. כמו כל האחרים. כמו ראש המוסד, שמאז שסירב להשלים עם השתתפותה של הגברת בפגישת עבודה עם נתניהו, לא חזר לבקר במעון ראש הממשלה, שהוא, להזכירכם, הבית שלנו, במימון שלנו, אתר ממלכתי לגמרי.

אגב, אני מקווה ששמעתם את מאיר דגן השבוע, ביום עיון של עמותת אריאל שרון. אני שומע מדגן דברים חמורים בהרבה כבר זמן רב. ולא רק מדגן. מכל בכיר בקהיליית הביטחון הישראלית שעבד עם נתניהו. כמעט כולם אוחזים באותה דעה. דגן, אגב, אמר לי לאחרונה את המשפט הבא: עד לא מזמן הייתי אופטימי באשר לעתידה של מדינת ישראל. אם נתניהו יישאר בתפקידו, אני לא לגמרי בטוח שעתידה של המדינה מובטח.

ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן. צילום: מרק ישראל סלם

• • •

קצרה היריעה מלתאר, לפרט ולספר במעלליה של הגברת. לו היה הדבר מסתכם בענייני קמצנות, נהנתנות, אפילו שוד קופת המדינה, דיינו. נניח, רק נניח, שאפשר היה להעלים עין. אבל ההשפעה של הגברת הזו על תהליך קבלת ההחלטות ועל ההחלטות עצמן היא דרמטית. ישירה ועקיפה, בוטה ותקיפה, על פיה יישק דבר ואף אחד, כולל ראש הממשלה המקורי לכאורה, לא יכול להמרות את פיה.

אפילו נפתלי בנט, לו רצה, יכול היה לספר לכם מדוע נזרק מתפקיד ראש המטה של ביבי. הוא בסך הכל ישב עם שרה והסביר לה שזה לא לעניין שהיא מתערבת בעבודת המטה והופכת החלטות מקצועיות. הם ישבו בבית קפה, הרוחות התלהטו, נפתלי נופף באצבע לכיוון הגברת, ומאותו רגע, פוף, היה ונעלם.

השטנה שלה אליו הייתה כל כך טוטלית עד כי גם אחרי הבחירות, כשכבר היה ברור שנתניהו חייב את בנט בקואליציה, ביבי האומלל לא העז להרים טלפון לבנט. רק הברית בין בנט ללפיד שהציבה ברירה אכזרית בפני נתניהו (לקחת את שניהם או ללכת לבחירות נוספות) ריצתה את ראש הממשלה, שנתנה לבעלה אור ירוק.

מאז ועד היום בנט לא ביקר ולו פעם אחת בבית ברחוב בלפור. מאז ועד היום בנט לא זכה לטוס עם ראש הממשלה במטוסו, גם כשמדובר היה בביקורים ממלכתיים חשובים בסין או יפן, מקומות שבהם הוא, כשר כלכלה, יכול היה למלא שליחות חשובה ליד ראש הממשלה. למה, אתם שואלים? כי המדינה הזו שייכת לשרה נתניהו. ככה היא חושבת, זה מה שהיא החליטה, וכולם מתיישרים עם זה. זו הסיבה לכך שאפילו את הנרות הריחניים בעלות של אלפי שקלים לאזכרות המופרכות לאביה אנחנו צריכים לממן.

היום, אגב, היא שוקדת על בנייתו של היורש. יאיר נתניהו, הבן של, עם דמיון מפתיע (ומצמרר) לאמו, נחשב למנהל האמיתי של מטה הבחירות של הליכוד. מכנים אותו שם ״יאיר פינקלשטיין״. הוא מביא אנשים מטעמו, ממנה, מוציא ומחליט. הוא מחובר לאמא שלו, שמחוברת לשכינה, וכולם מצייתים. ולכן, רק כדי להפסיק את הטירוף הזה לפני שיהיה מאוחר מדי, אסור להצביע נתניהו.

2. הסיבה השנייה לא להצביע ביבי היא היחסים עם ארה״ב. מדובר בנכס האסטרטגי החשוב ביותר של מדינת ישראל והעם היהודי. כן, יותר חשוב מדימונה. בלי המטרייה האווירית של אמריקה ישראל היא עלה נידף ברוח. העוצמה הצבאית של צה״ל מסופקת על ידי האמריקאים. הגיבוי המדיני. העמימות הגרעינית. רכבות האוויר עם התחמושת. הווטו שמוטל חדשות לבקרים במועצת הביטחון. הסיוע הביטחוני (שלושה מיליארד דולר בשנה) שהתעצם מאוד בתקופת אובמה. השיתוף המודיעיני. הידיעה שאמריקה לא תיתן לישראל ליפול, שמחלחלת בכל העולם. המטרייה הדיפלומטית בכל הזירות האנטישמיות. ועוד אלף ואחד דברים שאי אפשר לכתוב עליהם.

ובכן, נתניהו הפריט גם את היחסים עם ארה״ב לסקטור הפרטי. מי שהשתלט עליהם הם האדונים שלדון אדלסון ורון דרמר, רפובליקנים קשוחים מ״מסיבת התה״, ועכשיו כל מה שנשאר לעשות זה לאסוף את השברים.

אני מקווה שאין יותר מדי ישראלים שמאמינים שמרוצתו של נתניהו לנאום בפני הקונגרס שבועיים לפני הבחירות מונעת ממניעים פטריוטיים, כפי שהוא טוען. כל מי שבקי במה שמתרחש שם, יודע שאין שום קשר. אין חבר קונגרס שלא מכיר את עמדתו של נתניהו בעל פה. מאז פורסמה היוזמה הזו, שהשפילה את נשיא ארה״ב וממשלו עד עפר, מתבררים מדי יום עוד פרטים מביכים שמוכיחים עד כמה אין בה שום יכולת לשנות מציאות מצד אחד, בעוד היא ממיטה על היחסים עם ארה״ב מכת חסד אחרונה, מצד שני.

בהתחלה טענו הדוברים בלשכת ראש הממשלה שההזמנה של נתניהו באה משני בתי הקונגרס. הזמנה ״דו־ מפלגתית״. ובכן, כשהתפזר האבק, התברר שלא דו־מפלגתי ולא נעליים. הדמוקרטים, שהיו פעם גדולי ידידינו, רותחים מזעם. השבוע אמרו בכירים באיפא״ק, השדולה הישראלית־יהודית בוושינגטון, שהם נבוכים וזועמים לאור העובדה שגם הם נעקפו וכל זה קרה בלעדיהם.

אפילו המעוזים המסורתיים של נתניהו והרפובליקנים בוושינגטון, רשת השידור ״פוקס״ והעיתון ״וול סטריט ג'ורנל״, כולם תוקפים מאז את ישראל ואת נתניהו בחמת זעם. אובמה חורק שיניים. הממשל רותח. עשרות סנטורים וחברי קונגרס יהודים או תומכי ישראל מציפים את השגרירות ואת אנשי הקשר שלהם בישראל בקריאות געוולד. אבל ביבי בשלו. כל מה שמעניין אותו זה להגיע לקונגרס, לקבל את התשואות שלו ולנסות למרוח את הציבור הישראלי פעם נוספת. הנה, האיש שמייצג אותנו הכי טוב, עושה את הדבר היחיד שהוא עושה טוב: מדבר.

לו זה היה תלוי בי, הייתי מפקיד בידי נתניהו, מעתה ועד עולם, את הנסיעה השנתית לעצרת האו״ם בשמה של ישראל. שינאם שם באופן קבוע. שיסע גם לאיפא״ק, וגם לקונגרס, שינאם בכל מקום. הנאומים שלו כבר מזמן לא עושים רושם על אף אחד. הרי אחר כך הוא לא עושה כלום.

אגב, בעניין האיראני, בעמודת התוצאות, נתניהו נכשל. הוא הבטיח לעצור את הגרעין האיראני, וכשל. הוא היסס לתקוף, הוא תפס רגליים קרות ברגע האמת, הוא נתן לשרלטן אופורטוניסט בשם אהוד ברק לסובב אותו בכחש ולהוליך אותו באף לשום מקום, ואנחנו נשארנו עם הנאומים החלולים ועם 13 מיליארד שקלים אבודים.

איראן היא מדינת סף גרעינית. הדבר היחיד שצריך היה נתניהו לעשות באמת, הוא לייצר ברית אינטימית, הדוקה, מקודשת, בינו לבין האיש הקובע באמת, נשיא ארה״ב. הוא היה צריך להגיד לאובמה את האמת, לתת לו סיבה להאמין לו, לנקוט כמה צעדים (לא מהותיים) כדי לעזור לו, להתקרב אליו ולהתיישב באמצע החדר הסגלגל כשותף סוד (כמו שעשו לפניו אולמרט ושרון). רק כך אפשר היה להשפיע על הדרך שבה מתעסק עכשיו העולם עם איראן. אבל נתניהו גם נכשל במניעת הגרעין האיראני, וגם משמיד את הברית עם אמריקה. הספק לא רע לקדנציה וחצי.

3. הסיבה השלישית שבגללה אסור להצביע נתניהו, היא העובדה שהוא לא מסוגל לעמוד בלחצים ונכנס לפאניקה במהירות. החל מהריצה לאולפן ״מבט״ על סמך שמועה שיש קלטת שמנציחה אותו בוגד באשתו, דרך כל הקריירה.

4. הסיבה הרביעית שבגללה אין להצביע נתניהו, היא שאין לו אידיאולוגיה. הוא בוגד בכל עקרונותיו כשמולם ניצב הרצון הקמאי שלו להישאר לגור ברחוב בלפור, ולשמור על הגברת ממומנת כדבעי על חשבון המדינה. ע״ע עסקת שליט, שאותה ביצע ביבי בניגוד לכל עקרונותיו ובניגוד לאינטרס של המדינה, רק כדי למוסס את מחאת הקיץ (יש לכך ראיות מוצקות), ע״ע צוק איתן, אחרי שהבטיח בקול הבריטון העמוק שלו שהוא בניגוד לקדימה יחסל את חמאס וימוטט את שלטונו, הוא בקושי נאות, ברגליים קרות וביצים משקשקות, לעשות פעולה נגד המנהרות.

5. עוד סיבה לא להצביע ביבי היא העובדה שהוא שפוט של החרדים ושל הדתיים־לאומיים. בגללו השקיעה ישראל את דמה ולשדה בגבעות טרשים שבהן לא נשאר בעתיד, על חשבון האזורים החשובים באמת. הוא מניח לחרדים להמשיך לשלוט בחיי היומיום שלנו דרך נישואים, גירושים, גיור, קבורה וכו', הוא סוגד לציונות המשיחית ומקיף את עצמו בנציגיה.

6. סיבה טובה, לפחות מבחינתי, לא להצביע נתניהו, היא מלחמת השמד שהכריז על התקשורת החופשית בישראל בכלל, ועל קומץ עיתונאים שעוסקים בענייניו (ואני בהם) בפרט. תופעת ״ישראל היום״ היא סכנה ממשית לדמוקרטיה. דובר עליה רבות, וגם כאן אין סיבה להמשיך ולהלאות.

רדיפה אישית של עיתונאים, בסגנון ארדואני, מעוררת קבס. בשנות הגלות שלו מפוליטיקה, אמר נתניהו למקורביו שהפיק לקחים וכשהוא יחזור, הוא יעשה את זה ״עם מדיה״. ובכן, יש לו עכשיו מדיה משלו, תוצרת עצמית, בסגנון צפון קוריאני ומימון אדיר מבחוץ. ועדיין, הוא ממשיך לטעון לקיפוח משווע ולעשות הכל כדי להצר את צעדיהם של עיתונאים וכלי תקשורת חופשיים.

7. יש עוד עשרות סיבות למה לא להצביע ביבי. בואו נסכם את זה ככה. 9 שנים הוא כבר מושל בנו, מהן כמעט שש ברציפות. נו, זה טוב?