מפלגות השמאל (המתון), שקראו לעצמן ״המחנה הציוני״, הציתו ויכוח סוער בשאלה מיהו ציוני. נדמה לי שבטרם מנסים לגבש עמדה בוויכוח הזה ראוי להבחין בין ערכים לבין הסדרים פוליטיים שמטרתם לממש ערכים אלו.
אז רגע של חזרה לשיעורי האזרחות בתיכון: רובן ככולן של התנועות הציוניות לא ראו בציונות חזון בפני עצמו אלא כלי פוליטי־ארגוני למימוש ערכים יהודיים ואוניברסליים. הציונות המדינית נלחמה על בית מדיני ליהודים על מנת לממש את הערך של הזכות הבסיסית לחיים של כל יהודי, ובהזדמנות זו גם את ערך השוויון הפוליטי (עם כישלון האמנציפציה). הציונות הרוחנית ביקשה לממש את הערך של שימורה והחייאתה של התרבות היהודית שנראתה מתנוונת בגולה הדוויה או המתבוללת.
הציונות המעשית והסוציאליסטית שאפו לממש, באמצעות הציונות, ערכים של יצרנות, קהילתיות, שוויון (במובנו הסוציאליסטי) ועוד (בדגשים שונים) בדרך לתיקון אוניברסלי של האדם והעולם. אולי בתנועה הרוויזיוניסטית, שפרשה מהמוסדות הציוניים, היה ממד של קידוש החזון הציוני כערך עליון (״חד נס״), אולם גם היא חלמה על ציונות המממשת מדינה ליברלית.
ההחלפה בין הסדר פוליטי לערכים שאותם מתבקש ההסדר לממש מתרחשת לא רק ביחס לציונות. גם העמדת הדמוקרטיה כערך במקום לדון בערכים שאותם היא מבקשת לממש (החל מליברליזם קלאסי ועד הגות הרואה במגוון הפלורליסטי ובצמצום פערי הכוח ערך בפני עצמו) מביאה לדלדול של השיח הדמוקרטי. אלא שהסכנה בכך, יחסית, מועטה. לעומת זאת, כשעצם קיומה של מדינה (לעם היהודי או לכל עם אחר) הופך לערך עליון, במקום לכלי להגשמת ערכים, אנו נותרים עם פשיזם ריק ומסוכן.
אם לחזור לבסיסה של הציונות: מי שדוגל בניאו־ציונות מדינית חייב לשאול את עצמו אם מדינת ישראל הצליחה לתת לעם היהודי ביטחון פיזי וחומרי וליצור שוויון פוליטי ממשי. אם המדינה כשלה בכך, ברב או במעט, עליו לבקר את המדינה ולחזור ולטעון נגד ציוניותה. מי שדוגל בניאו־ציונות סוציאליסטית, או סוציאל־דמוקרטית, חייב לשאול את עצמו אם המדינה מממשת את הערכים הסוציאליסטיים שבהם הוא מאמין.
אם לא כך, עליו להילחם על מימושם. כך גם לגבי הניאו־ציוני התרבותי, המבקש שימור ו/או התחדשות של התרבות היהודית, ואפילו לגבי הרוויזיוניסט המבקש ליברליזם. מובן שכיום הערכים שעל הציונות לממש יכולים להיות שונים מאוד מאלו שעמדו בפניה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. הדוגמאות שנתתי הנן רק לשם ההמחשה. אולם כך או כך, ציונות שאינה פשיזם ריק חייבת לבטא באופן ברור את הערכים שהיא מבקשת לממש ולבחון את המדינה על פי מידת מימושם של הערכים הללו.
ראוי להזכיר את דבריו של הראי״ה קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, שבשמו לפעמים מובעת הגות ציונית כערך כשלעצמה: ״...אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה״ (אורות המלחמה פרק ג').