מערכת הבחירות העלתה בשבוע שעבר הילוך נוסף. אפשר בהחלט לקבוע שהסרטון המתועב שהופץ על ידי הבית היהודי בגנות יוסי יונה הוא שיא חדש של רפש. בהסתכלות תמימה - זה רק עוד יריב שמתנגח ביריב, גם אם באופן בוטה ומכוער. בהסתכלות קצת יותר מפוקחת - זה עמוק יותר. הניסיון של בנט וחבריו למפלגה לעשות דה־לגיטימציה ליוסי יונה ולהציגו כאנטי־ציוני הוא יותר מעוד קרב בחירות; הוא מהות הדבר שעליו נשען השסע הכי עמוק בחברה הישראלית.
יוסי יונה הוא מזרחי, אינטלקטואל והוא בא עם אג׳נדה חברתית ומדינית שפניה לשלום ולא למלחמה. כל זה לא מסתדר ליהודים הטובים והלבנים של הבית היהודי, שאוהבים את המזרחים שלהם בימין המתלהם מוסללים מראש לחינוך המקצועי ללא כל אפשרות למוביליזציה חברתית וכלכלית וצפים מעל המים - שלא יטבעו כי המדינה הציונית צריכה את חוטבי העצים שלה בצבע הנכון, ושלא ירימו את הראש כדי שחלילה לא יראו בטעות את האור.
הם מייצגי ההגמוניה בעלת הדעה ובעלת המאה, זה היה ככה מאז ומעולם וכל ניסיון לחרוג מכך מלחיץ אותם. רק חסר שעוד כמה מזרחים ירימו את הראש, והנה הסדר הישן והטוב מתערער לו. את כל זה היה ניתן בקלות לסיים בדיון שטחי של ימין מול שמאל ולהלין על מפלגות הימין הקיצוני בלבד - אילו הייתה גזענות זו מנת חלקם בלבד. הרי לא בנט ולא חבריו יוצאים לצעוד ב־1 במאי עם דגל אדום ומניפים שלטים עם תוויות של שוויון וצדק חברתי.
למרבה הצער, גם בצד שעושה זאת אין חדש תחת השמש, וגם שם ממשיכים לטמון את הראש בחול נוכח גזענות ממוסדת זו שחוצה ימין ושמאל, מרכז וקיצון. מפלגות כמו חד״ש או מרצ שנחשבות לשמאל מובהק אף הן אינן מעזות להשתמש במילים כמו הסללה, חינוך מקצועי, פריווילגיות של קבוצות מועדפות כמו הקיבוצים וכמובן המילים מזרחים ואשכנזים. אם לא מדברים על זה, אז אולי זה לא קיים.
כך, גם המפלגות שיוצאות לצעוד בפומפוזיות יתרה ב־1 במאי לוקות בפחד המשתק מכל ערעור על הסדר הקיים. גם הן אינן אמיצות דיו כדי לדבר במושגים של תיקון עוול היסטורי, כי הרי אז יהיה צריך לטרוף את כל הקלפים מחדש, וזה כנראה גדול גם עליהן.
ב״צוק איתן״ שירת סטטוס קוו זה את כל צבעי הקשת הפוליטית. המפגינים בעד המבצע לבשו צבע מובהק ונתנו לימין נראות לאומית מאוחדת ומזויפת. מנגד, לשמאל הלבן והמתחסד של תל אביב זה נתן רגע קט של טפיחה עצמית על השכם, בראותו את עצמו כמגדלור (מדומיין לגמרי, כמובן) של הומניזם וסולידריות. הייתי שם, ובמו עיני חוויתי את הקרע, הן זה האישי שלי כשמאל מז¬רחי והן זה הקולקטיבי שלנו כחברה.
כך, פעם אחר פעם, מתעתעים שליחי ומגני ההגמוניה מכל קצוות הקשת הפוליטית בציבור המזרחי החבוט. הם אלו שמגדירים לא רק מיהו יהודי אלא גם מיהו ציוני, כאשר פעם המזרחים הם יהודים טובים שמפגינים בעד המלחמה (שבשמחה נפנה להם עוד איזה שיכון במדורת השבט) ופעם הם לא מספיק ציונים, כי הם פרופסור בעל השקפת עולם חברתית וצודקת.
הכותבת היא לשעבר דוברת הקשת הדמוקרטית המזרחית ומנהלת "הגדה השמאלית"