בלי סכין בין השניים: האם ככה נלחמים על השלטון?

בהשלכה לימינו ולבחירות הקרבות, אומר כתבנו לענייני אמון הדדי, לאיש הזה לא הייתי מחזיר אפילו עירבון על בקבוק ריק – שלא לומר, להפקיד בידיו עירבון לנצח ישראל; שלא לומר, להפקיד בידיו את האחריות לילדינו (כבייביסיטר הוא עלול להזמין איזה חברה עצבנית או אלכוהוליסטית). הבקבוקים, כמו מס ההכנסה אצל אל קפון, הם רק האמצעי היחיד לחקירה שחודרת את מסך הברזל של היועץ והמבקר האישיים. ואני לא מתכוון, חלילה, בדימויים – אל קפון, נוכל - למי שאתם חושבים, אלא לישות הנעלמת שהורתה לפני כעשרה ימים על החיסול העלום של החיזבללאים והגנרל האיראני בקונייטרה. 
 

מילא המבצע עצמו – אבל מה היה ההכרח הקריטי שלא לדחותו, נגיד, ליומיים לפני הבחירות, כשהשפעתו תהיה מכרעת על הבוחר המחפש מנהיג בטוח שמבטיח ביטחון? ולמה, בתובנת ה"אתה יודע איך אתה תיכנס לפעולה כזאת – אבל אינך יודע איך תצא ממנה, אם בכלל", סיפקו לנסראללה את הסיפוק שבפגיעה בשיירה לא ממוגנת, בכביש לא מוגן, בנסיעה מיותרת?

האם שני חיילינו היו חייבים להיהרג והפצועים להיפצע? האם האיראני חוסל במקרה? האם ההערכה שאחרי שהישות הנסתרת תכה את המנוולים בגדול, הם יחזירו לנו במוגבל ואנו נכיל את התשובה ונתנצל בפני איראן, היא סוג של הצלחה והרתעה? ולמה להמשיך בערפול, למרות שכולם יודעים מי נתן את ההוראה במועד שנתן ומדוע?
 

אין תשובות. הישות הנעלמת עסוקה, אולי בהכנות ספיגה לתגובות הבאות או באיסוף בקבוקים למבקר המדינה האישי. אולי אם תוריד הישות את הרעלה מפניה, יידעו נסראללה והאיראנים עם מי יש להם עסק ויירתעו - ואפילו יודו, סוף־סוף, באחריות לפיגוע הגדול בבואנוס איירס? 
 

אבל הישות הנ"ל לא מורידה רעלות. היא מתפעלת מתמרוני רה"מ, שעושה הכל כדי שנסיעתו החצופה לוושינגטון תשכיח מהבוחרים בכוח את חקירת פרשת הבקבוקים והאלכוהול, הביבי־טורס, הנהנתנות והנגישות בעובדים, במשכן ירום־הודם, כשם שפרשייה זו השכיחה מצדה מהציבור את ההתלקחות בצפון, שהשכיחה את ביזיון הפריימריז בליכוד – והכל אמור להיעלם בעשן השכחה של הסקופ על "המחנה הציוני" שרוצה לקנות את השלטון בכסף, ששלחו אויבינו באמריקה ובאירופה (לא כולל הכסף הכשר שהשקיע אדלסון בשלוחו), במטרה הנלוזה והלא תיאמן להוריד מהשלטון את הזוג הקיסרי.
 

אבל כל זה לא גורם לשמאל־מרכז, המותקפים בשנאה רותחת על ידי הימין לסוגיו, להתחיל להילחם. לאלה, בהנהגת בוז'י וציפי ויאיר המסתייג, אין נוכחות לוחמת. במקום להכריז "כולנו רביב דרוקר!" הם מתגוננים ברפיון, בנימוס ובלי דמיון ומזדרזים לתמוך ברה"מ ברגע שהוא מאיים בסכנה קיומית. הלו, דיברנו על סכינים בין השיניים, לא? במלחמה כמו במלחמה, כמו החבר'ה מהליכוד, שהקיפו את המנהיג שהם אוהבים לשנוא. מה, הסיפורים על הסכמה להשתתפות בקואליציית נתניהו אמיתיים? ויתרתם על הסיסמה "רק לא נתניהו"? אל תתפלאו לראות את הסקרים הקרובים – ואם תיכשלו בבחירות ושארית התקווה תאבד, אתם תהיו האחראים לכך.