אין ספק שהאיום החמור ביותר על גורלה של מדינת ישראל היום הוא הבקבוקים של שרה. אבל, מעבר לו עדיין קיימת תופעה חמורה ששוב מובילה את מסע הבחירות, והיא הניסיון להערים על מצביעים רבים, ולבצע בקולותיהם מדיניות שונה לחלוטין ממה שהובטח להם. מובילים את התופעה שורה של בעלי ניסיון בתחום.
אחת מהן היא ציפי לבני, שפרשה בנובמבר 2005 מהמפלגה שלה – הליכוד, יחד עם אריאל שרון, תוך שהיא עושקת שליש מהמנדטים של מצביעי הליכוד. במסע הבחירות שנערך בינואר 2003 הבטיחו לבני וחבריה לבוחרים שלא יעקרו יישובים, תחת הסיסמה - "דין נצרים כדין תל אביב". לא עבר זמן רב ולבני, יחד עם שרון ואולמרט, הגו את "תוכנית ההתנתקות" – שם נכלולי בפני עצמו, ועשו ההיפך ממה שהתחייבו כלפי הבוחרים.
הם גם פנו במשאל למתפקדי הליכוד - האם הם מאשרים את ביצוע העקירה, אבל לא נרתעו כאשר שישים אחוזים מהמתפקדים אמרו להם לא. כך עשו בקולות הבוחרים והמתפקדים מה שעלה על רוחם. לימים שדדו את המנדטים סופית כשפילגו את הליכוד והקימו את 'קדימה'. ולבני, גם את קדימה היא פילגה, אחרי שהפסידה בהתמודדות לשאול מופז.
גם הפרשה הזו נועדה לגנוב את דעת הבוחרים בצורה מתוחכמת. הרצוג לקח חלק חשוב בהקמת שורה של ארגוני קש שהציגו מאבק אותנטי למטרות נאצלות, אבל כל מטרתם הייתה להפיל את הימין ולהמליך את אהוד ברק. הכסף הגיע מקרנות של פילנתרופים בחו"ל, קרנות שהרצוג ניהל או היה מעורב בהן. שמות העמותות ומטרותיהן שיקפו את החלום הציוני, אבל הן שימשו למימון גופים ופעילים עם מטרה אחת בלבד – להשחיר את הליכוד והימין ולהעלות את ברק. וברק עצמו, מהר מאוד אחרי שנבחר הוא ניהל מו"מ על חלוקת ירושלים, בניגוד להתחייבויות לבוחרים.