1. ״נתניהו מסתתר מאחורי הבקבוקים״, כך קבע השבוע המועמד יצחק הרצוג בקול שהשתדל להיות עמוק ונחרץ. באמת, טוב שמצאו בשורה במחנה הציוני. האמת היא שאפשר להסתכל על פרשת הבקבוקים אחרת: זו הפעם הראשונה שבה הגברת נתניהו, בעל כורחה של התקשורת, מוצגת באור חיובי כמי שמתעקשת על מחזור פסולת והפיכתה לקופה קטנה. קופה שלמעשה תשרת אף היא את צורכי המעון הרשמי.
ברור שבמעון הרשמי יש טשטוש מובנה בין הפרטי ללאומי בכל הקשור לתחזוקת הבית. כמעט כל הוצאה יומיומית שהגברת נתניהו יכולה לחשוב עליה, בהיותה אשת ראש הממשלה והמארחת הראשית במעון, היא ציבורית: גם אם קנתה לעצמה מסקרה בקופה הקטנה שנוצרה ממחזור בקבוקי המריבה, הרי שסופה של המסקרה הזאת לעפעף בארוחה דיפלומטית משעממת בשירות האינטרס הלאומי. לאור העובדה הזאת ונוכח ההחזר בסך 4,000 שקל ביוזמתה, נראה שמגיע לשרה נתניהו צל"ש או לפחות התנצלות.
גם האמירה הפופוליסטית שנאמרת בהתנשאות האופיינית של לבני כי "האלכוהול שנתניהו קונה בחודש הוא כמו שכר מינימום של מיליון עובדים" נאמרה בהיתממות, כאילו שלבני אינה יודעת שמעון ראש הממשלה מארח אירועים רשמיים. לכן כבר ב-1982 התקבלה החלטה בוועדת הכספים שלפיה "המדינה תעמיד לרשות ראש הממשלה מעון בירושלים, ומעונו של ראש הממשלה בירושלים ומחוצה לה ינוהל על חשבון אוצר המדינה". החלטה זו אושררה שוב ושוב במשך השנים, הרבה לפני שנתניהו התקרב לכיוון רחוב בלפור.
מי שמסתתר מאחורי הבקבוקים הוא הרצוג, שאין לו שום פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני. הוא יודע את זה כי יד ימינו והחיזוקית שלו - לבני, בילתה את השנתיים האחרונות בניסיון עקר לפתור את הסכסוך הזה. אז מה נשאר לו? להטיל רפש בבני הזוג נתניהו, או בשפתו שלו - להסתתר מאחורי בקבוקים ריקים.
2. דבר אחד בטוח - הרצוג הוא עורך דין לא רע. מחנהו הצליח למצוא דרך להפר את רוח החוק, אולי בלי להפר את החוק: החוק הוא כמובן חוק מימון מפלגות, אותו חוק שגרם להרצוג לשתוק בחקירת העמותות שמימנו את הקמפיין של אהוד ברק ב־1999.
הפעם יש לכאורה ניתוק בין הגוף הממומן מכספים המגיעים מחו״ל -עמותת ״קול אחד״ - לבין מי שמשתמש בכסף בארץ - ארגון V15, ששם לו למטרה להפיל את נתניהו. השבוע דיברתי עם דובר ארגון V15. הוא ניסה להוכיח לי ש-V15 לא מתואמים מבחינת קמפיין עם המחנה הציוני, מה שיהווה הוכחה להפרת החוק. אז הוא הסביר לי ברצינות: אנחנו לא אומרים ״רק לא ביבי״, הססמה שלנו היא ״פשוט מחליפים״. באמת טיעון משכנע.
אומנם קל מאוד למצוא ב״קול אחד״ את חברי מפלגת העבודה, אבל סביר להניח שיהיה קשה להוכיח את תיאום העבודה בין V15 למחנה הציוני. אפשר לסמוך על הרצוג שהוא בנה הפעם מערך כספים שיעבור ביקורת פלילית. אבל מה עם הפן המוסרי? חוק מימון מפלגות נועד למנוע הטיית דעת הקהל על ידי גורמים אינטרסנטיים בחו״ל, שאינם שותפי גורל של העם היושב בציון. זו בדיוק הטענה של אנשי שמאל נגד ״ישראל היום״. הם לא תוקפים את עובדת היותו של העיתון נשלט על ידי בעל הון, אלא את עובדת היותו של בעל ההון, שלדון אדלסון במקרה זה, תושב חוץ.
יתחבא או ישתוק. הרצוג. צילום: אסף קליגר
אבל כשהכסף מחו״ל משרת את השמאל, כאן כמובן אין שום בעיה, והמחנה הציוני לא ייזום חקיקה שתמנע את המהלך הפסול, כפי שעשה במקרה של ״ישראל היום״. בגיבוי התקשורת, הנושא של V15 ירד מסדר היום הציבורי, ואם בכל זאת יעלה לדיון ציבורי, אז כנראה שהרצוג ישתוק או יתחבא מאחורי בקבוקים ריקים, תלוי מה ימליצו יועציו.
3. אפשר להוציא את היהודים מהגלות, אבל אי אפשר להוציא את הגלות מהיהודים. נכון, ישראל תלויה בארה״ב, אבל תודה לאל, אמריקה אינה ברק חוסיין אובמה. הקולות הפרשניים, האקדמיים, ואלה שבתוך המערכת הפוליטית האמריקאית, הרואים במדיניות החוץ של אובמה כישלון חרוץ ומופת של חובבנות ובורות, הם רבים מספור. הגדיל לעשות ה״וושינגטון פוסט״, שייתכן שיודע משהו על הלך הרוח בוושינגטון.
במאמר שכותרתו ״מדוע נתניהו צודק בעקיפת אובמה״, נטען שנשיא ארה״ב חרד ממורשת הכישלונות המפוארים שהותירה מדיניות החוץ שלו ולכן רץ לעסקה רעה עם האיראנים בנושא הגרעין. לפי המאמר, נתניהו צודק כאשר הוא פונה לקונגרס ועוקף את אובמה. הוא עושה מעשה אמיץ, חשוב ומוערך בעיניהם של אמריקאים רבים.
אם הייתי מחפשת עורך דין או רואה חשבון, אולי הייתי בוחרת באדם כמו הרצוג. אבל מדינת ישראל צריכה מנהיג בעל ראייה היסטורית שמסוגל לעמוד על שלו.
יש לי ביקורת על נתניהו. יש לי חברים ביהודה ושומרון, למשל, שגרים יותר מדי זמן בקרוון זמני בשל הגמגום של ממשלתו בנושא ההתיישבות. לא ברורה לי מדיניות הממשלה הכושלת בנושא הר הבית, ולראיה - המעצר של הרב יואל אליצור ביום חמישי. למיטב ידיעתי, כל שעשה היה לענות לערבים שהתגרו בו.
אבל דאגה לנצח ישראל איננה פרנויה. נתניהו איננו פרנואיד. הוא מודאג בצדק, כי אין בעל בית בבית הלבן שיעמוד מול האתגרים במזרח התיכון, והוא היחיד במפה הפוליטית בישראל שמסוגל לתרגם את הדאגה הזאת למעשים שיעוררו את העולם החופשי.❖