1. אינני מקל ראש בהתנהלות ראש הממשלה ומעונו הרשמי והלא רשמי, וגם לא בתחביביה המוזרים של רעייתו, וגם לא בחקירות המתבקשות. אינני מזלזל בדיון הציבורי סביב ״ישראל היום״ ועמותת V15. אולם נראה כי באמצעות העיסוק המאסיבי בנושאים הללו אנו מפספסים את העיקר, את אותן שאלות יסוד שאליהן צריך לשים לב הבוחר הישראלי:
# מיהי קבוצת האנשים הראויה להתיישב ליד ההגה ודוושות הגז והברקס של המדינה, כשהיא מצוידת במוטיבציה, בניסיון, ביכולת ובאחריות: האם אלו בנימין נתניהו, משה יעלון, גלעד ארדן, ישראל כץ ומירי רגב או יצחק הרצוג, ציפי לבני, עמוס ידלין, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ופרופ' מנואל טרכטנברג?
# מיהי קבוצת האנשים שרעיונותיהם יגדירו וינסחו את אתגרי הציונות המודרנית לעשור הקרוב לחברה הישראלית, לפריפריה ולדור הצעיר?
# מיהם האנשים בעלי היכולת ללכת בשביל הזהב שבין הקפיטליזם החזירי וההפרטה הכללית לבין הסוציאליזם הישן? בידי מי נמצאת הדרך לחברה בעלת כלכלה בריאה, ערבות הדדית וחמלה, עם בשורות למעמד הביניים, למבקשי הדיור הבסיסי, לתעשייה, לחקלאות ולעסקים הקטנים והבינוניים?
# מיהם האנשים בעלי היכולת להציע תקווה לעתיד טוב יותר ולביטחון אישי ולאומי? מיהם אלה שסבורים שישראל צריכה לחתור לקביעת גבולותיה, לאתר את הפרטנר, לחזק אותו ולחתור לשלום שיתבסס על לקחי העבר? מי ייתן תקווה ולא פחד?
# מיהם האישים שינהלו טוב יותר את הביטחון, ההרתעה, המאבק בטרור, ההגנה על הגבולות וסדרי העדיפות בתחום הצבאי והביטחוני, במציאות תקציבית מגבילה? מי ינסו להרחיק מלחמה מן הארץ, אך באם תתרחש כזו, חלילה, ינהלו אותה כשורה?
# בידי מי מהאנשים הייתם רוצים להפקיד את חיי ילדיכם ונכדיכם? מי יעניק להם את הדוגמה האישית, הערכית והישרה של האמת והאמונה, החינוך, הציונות ושירות העם והמדינה?
2. שריפתו למוות של הטייס הירדני בידי ארגון דאע׳׳ש והחלטת המלך הירדני להחזיר את שגרירו לישראל לאחר שלושה חודשי היעדרות, מאירים את היחסים המיוחדים בין ישראל לירדן.
צעד אמיץ של הממלכה. הטייס הירדני בשבי דאעש. צילום: התקשורת הערבית
ירדן חווה בשנים האחרונות טלטלות קשות ומצליחה, בינתיים, לתת ל"אביב הערבי׳׳ לפסוח על הממלכה ההאשמית. המשך שושלת המלוכה בירדן הינו אינטרס ישראלי ומערבי מובהק, אולם אין כל ביטחון כי זו תימשך לעד. לא מעט תלוי הדבר במדיניות ישראלית מושכלת בגדה המערבית ובירושלים, במצרים, בסעודיה ובארצות הברית.
ממלכת ירדן היא בעלת הברית החזקה והיציבה ביותר של ישראל, והיא פועלת במרחב הערבי כמו ״חיה מוזרה״. טעותו של המלך חוסיין, כשהצטרף למלחמה ב־67', נלמדה היטב בארמון. לאחר מכן הוא נלחם בטרור הפלסטיני ביד קשה (כמו למשל באירועי ״ספטמבר השחור״ ב־70'), עד כי סוריה איימה על המשך משטרו והוא ניצל הודות לרשת הגנה שפרשו תחתיו ארצות הברית וישראל.
המלך הירדני הזהיר את ישראל לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוא ביקר תכופות בישראל בחשאי, וישראלים ביקרו אותו. ירדן הייתה הבשלה ביותר להלבנת המצב הקיים ולחתימת הסכם שלום, אולם העדיפה לעשות זאת אחרי מצרים ואחרי ״הסכמי אוסלו״. קודם לכן ניסתה לקדם עם שמעון פרס את ״הסכמי לונדון״, והמלך ועמיתיו הישראלים שמרו כל השנים על קו חם ופתוח בענייני ביטחון, הגנה על שגרת הגבול והמלחמה בטרור.
המלך עבדאללה מיטיב ללכת בדרכי אביו המנוח, ומבחינת ישראל ירדן הינה ועתידה להיות מרכיב מרכזי בברית אזורית לקידום תוכנית שלום, לצד מצרים, סעודיה, אש״ף ומדינות המפרץ בתמיכה של ארצות הברית. כדי שזה יקרה, וכדי שהמלך הירדני יצליח להתמודד עם האתגרים ויצלח את המכשולים, צריכה ישראל לחשוב ב״ירדנית״. עליה להבין את המשמעות לכך שמלך ירדן נוטל חלק פעיל במאבק ליציבות אזורית ושולח את טייסיו לתקוף יעדי דאע״ש בסוריה.
אל לכם להקל ראש בכך. זהו מהלך אמיץ של מדינה שנמצאת בקשיים לא מבוטלים, עם גבולות פרוצים מול עיראק וסוריה, עם מאות אלפי פליטים ודורשי עבודה, עם רוב פלסטיני, וכשהשלטון האיראני ומשמרות המהפכה לוטשים עיניים אל הארמון ברבת עמון ואל הגבול הארוך עם ישראל.
ישראל זקוקה לשלום ולתיאום עם ירדן, וירדן זקוקה לנו. שני הצדדים מחויבים להכניס תכנים גלויים וסמויים אל הערוצים כדי לשמור על היחסים הללו מכל משמר.
3. זה השבוע האחרון של רא״ל בני גנץ בתפקיד הרמטכ״ל. ארבע שנים הוא שימש בתפקיד, שני מבצעים בעזה, הרבה מבצעים גלויים ועלומים מעבר לגבולות במסגרת המערכה החשאית נגד הטרור ונתיבי הברחת הנשק וגם קשרים מעולים עם צבא ארצות הברית וצבאות ירדן ומצרים.
היות שהייתי תחת פיקודו, אותיר את הסיכומים לאחרים, אך אקדיש את השורות הבאות לרמטכ״ל הנכנס רא״ל (בקרוב) גדי איזנקוט ולסדר יומו העמוס. לאיזנקוט אין זמן לשאוף אוויר פסגות ולהתרגל למעמדו החדש. כבר בחודש הראשון הוא צריך לכנס את המטה הכללי ולהציב יעדים ולהציג את האני מאמין שלו; עליו לכנס את סגל הפיקוד הבכיר, 800 קצינים בכירים, ולהציג בפניהם את המשימות, את הדגשים האישיים שלו, ולהבהיר מה מצופה מהם ועל מה הוא לא יתפשר; הוא צריך לנווט את המתיחות בצפון הארץ שהתעצמה לאחרונה.
על איזנקוט לחשב מסלול מחדש בעמדת הצבא שתוצג לקבינט, לאור מה שנראה כחתימה קרובה של הסכם רע בין ארצות הברית לאיראן בנושא הגרעין. עליו לגרום לצבא ולממשלה להבין שהמאבק בין מצרים לאל־קעידה ודאע״ש בסיני עלול להוביל לסבב אלימות נוסף בעזה. עליו לשמור על צה״ל הרחק מהבחירות לכנסת ולהכין עצמו לאפשרות שיצטרך לעבוד עם שר ביטחון שלא בחר בו לתפקיד ושיש לו סדר יום שונה.
על הרמטכ״ל הנכנס להציג במהירות תוכנית עבודה רב־שנתית לצה״ל (הוא כבר התחיל). היעדר תוכנית כזו יביא על הצבא שממה מבצעית וטכנולוגית. בחודש הראשון יצטרך איזנקוט לקיים מספר דיוני תקציב כדי להחליט כיצד יפעל צה״ל בהיעדר תקציב מדינה בתוקף. עליו להיערך באומץ למסקנות ועדת לוקר, שתמליץ בקרוב על מתווה למבנה תקציב הביטחון. בחודש הראשון עליו להיפגש, או לפחות לדבר, עם עמיתיו בארה״ב, בירדן, במצרים ובטורקיה. בהצלחה גדי, הרמטכ״ל ה־21 של צה״ל.
4. עיינתי בגיליון האחרון של ״במחנה״ במדור הדרושים, ושפשפתי את עיני בתדהמה: ״לרבנות הראשית דרושים קציני דת ומשגיחי כשרות״. נכון, זהו צבא יהודי שצריך גם משגיחי כשרות, אבל מה עושים עם כל החרדים שמתגייסים לצה״ל? אולי צריך לגייס קצת יותר?❖