שאלת 20 אלף השקל (ממחזור בקבוקים): האם הגברת תצא עם האדון לקונגרס בוושינגטון, להחזיק לו יד - ושייחנקו המוזסים? האם תיסע על חשבוננו או על חשבון מיסטר הוני-שלטוני, שמנהל את ישראל בשלט רחוק ושלא ירשה לנתניהו בשום פנים לבטל את מסעו?
הביבי-סיטר הלאומי ייסע, ינאם (צפו לפצצה מתקתקת) ויחזור כמנצח (במילים) את אובמה ואת איראן (אל תצפו למתקפת חיל האוויר על בושהר). בשמאל-מרכז מתגברת אווירת הנכאים של ״אין עליו. רק לרוץ לקואליציה הבאה, לפני לפיד״. הם יתחרטו על הרבה דברים שאמרו בצהלת הרגע (״אל תשאלו אם ניכנס לממשלת נתניהו הבאה. אנחנו נרכיב את הממשלה!״), כדי שהאיש שהפרנויה (נוני מוזס!) ושיגעון הרדיפה קובעים את מדיניות העיוועים שלו, ישכח שהבטיח לא להכניסם לקואליציה. ולמה שהתחייבותו זו לא תשמש להם דווקא כזרז מאתגר נגדו, במערכה הפרועה? הרי נשארו כמעט 40 ימים; נצח, שאולי במהלכו יוחלט על חקירה פלילית נגד הזוג הממחזר.
אבל כנראה שמנהיגינו סבורים בייאוש שזה מה ש״העם״ רוצה; ״העם״, אותה מהות ישותית חמקמקת, אדישה ושטחית. נתניהו, המלאך שיושיענו מאיראן ומאובמה, יאחד תחת כנפיו את ״העם״ וימנגל בו את בוז׳י וציפי, מירי ויאיר, מונופול הגז, ישיבות הסדר מסודרות, ניצב שניצב לו המה שמו, סלומינסקי ואורי אריאל שמזרימים כסף מעל ומתחת לשולחן ערוך, אייכלר (אושיה ציונית), מרזל, איווט, ציפי, הגל והמגל, זהבה, סטרוק, חוטובלי, הארדנאקונישטייניצים מוטציות נתניהו, הרב דב ליאור ורוח שלדונסון המרחפת מעל המים העומדים ומספקת גיבוי והשראה. כולנו יהודים, כמאמר השיר.
זו אחדות בנוסח הקומיקס: כולם חיים בגן עדן ליברמני, עם עוצמה צה״לית ברמת ניהול משברים וכיסוח הכושלהאמממאשלהם כברירת מחדל, תוך הינתקות מהספינה האמריקאית ומהצי העולמי, כדי שהמדינה היהודית תשוט עצמאית, בע״ה, בחסקה שלה, בלי להציג שום מצע ויעדים לשום גוף מפקח, ותעשה מה שרוצים למען או נגד מי שרוצים, בלי להסביר ובלי להתנצל - וינעל העולם, כמו שאומר מוכר הפירות בשוק הכרמל.
אז ככה, אומר פרשננו לענייני מהפכים לאלה שמחליטים שלא להחליט, כדי להישאר הגוף המכריע בסקרים: הביבי לא השתנה, לבד מכישוריו הקומיים בסרטוני התעמולה (שבהם הוא בז לגילויי השחיתות-לכאורה שלו ושל רעייתו, כי מה לזה ולהצלת המדינה היהודית מכל המוטציות הרוצות בכליוננו?).
הוא הבטיח לחסל את חמאס ונתקע במלחמה קשה איתם, 50 יום ולילה (טילים על ת״א), וסיים, לכאורה, את צוק איתן כפחדן (חסידיו אמרו, ״אחראי״) המתחנן להפסקת אש, ללא הרתעה ועם הרבה הרוגים ופצועים ומיליארדים הוצאות. הוא הניח ללפיד להיכשל באוצר, מנע כל מו״מ עם הפלסטינים, התעלם מהצעת השלום של מדינות ערב המתונות, רעד מכל מי שנשם מאחוריו - ריבלין, בנט, יאיר, סער, ציפי - הרס יחסים עם אובמה, האיחוד האירופי, חצי עולם, ועכשיו עם הדמוקרטים ויהודי ארה״ב.
לעומת זאת, קולו לא נשמע במשברים: הרפואה, הדיור, השחיתות העצומה בצמרת ובמשטרה, תקציבי הביטחון המוגזמים, הזרמת כספי העתק להתנחלויות, יוקר המחיה, המסים והעוני, ועדי העובדים, משכורות העתק - ובעיקר לא הייתה ואין לו תוכנית חומש, או דו-שנתית, או שנתית, או חודשית או תוכנית למחר בבוקר, לעתיד ישראל. לא בביטחון. לא בכלכלה. לא בחברה. לא במלחמה בעוני. לא בביצור הדמוקרטיה. הגאולה דרך הביבים.