153 שנה חלפו מאז ראה אור לראשונה "אליס בארץ הפלאות". הפרשנות הפופולרית קובעת כי הביקור בארץ הפלאות היה שונה מספרים אחרים בנועזותו ובהיותו ספר למטרת שעשוע בלבד. על פי תפיסה אחרת, אפשר לקרוא אותו הפוך: אליס נענשת על המקומות שבהם היא מתחצפת ולא נוהגת על פי הכללים החברתיים. אם היא אומרת דבר שאינו במקומו ומדברת עם עכבר על חתולים; אם היא מתחצפת אל מישהו שרואה בעצמו בעל מעמד גבוה משלה - היא נענשת. השיא כמובן נרשם בסצנת הגירוש שלה מארץ הפלאות, בדיוק כמו בגירוש מגן עדן, כשהיא שוברת את הכללים מול מלכת הלבבות.
כזאת היא מלכת הלבבות: שליטה יחידה המתחממת בקלות ומטילה אימה, ממהרת לחרוץ דינים ומצווה באופן תדיר: "ערפו את ראשו!" ויש לה גם דרך משלה להגיע לצדק: "קודם גזר הדין. פסק הדין - אחר כך". "הזעם העיוור", כינה אותה לואיס קרול בעצמו.
הפרשה המביכה של פרס ישראל בניצוחו של ראש הממשלה היא עוד כתם בממלכת הקלפים שהולכת וקורסת עלינו. נתניהו אמר: זה וזה פסולים. אף לא אחד מחבר יועציו רמי הדרג הרהיב עוז כדי להזהיר אותו שזהו אקט רודני ומשונה. איש מהם לא קם ואמר: "כבודו, זה אינו הפרס שלך. זה לא בלון או צ׳ופר שאתה מעניק לילדיך בארוחת ערב. אל תתבלבל. העובדה שאתה מחזיק בידיך את שלל התיקים של משרדי הממשלה אינה הופכת אותך בפועל לבעל הבית. העם הוא הוא בעל הבית". להפך. יש יסוד טוב להניח שחבר יועציו רק ליבה את חוסר האחריות ואת חוסר הבושה המאפיינים את צעדיו של ראש הממשלה.
מי שחשב שתהיה איזושהי תפנית מרתקת בעלילה גם לאחר שחזר בו מהפסילה, התבדה. שוב "לקחו לי, שתו לי, דפקו אותי. המדינה זה אני, הימין זה המדינה והימין אומלל".
ובעצם, למה לו, לנתניהו, לעצור? רצה לפרק ממשלה כי העם אינו טוב בעיניו - שרק במשרוקית, עשה כן והכריז על משחק חדש בדרך אל הבחירות הכי בלתי דמוקרטיות והכי תמוהות שנערכו בישראל אי פעם.
במעשיו סביב פרס ישראל ממשיך למעשה נתניהו את הקו שמפקיע את הדברים היפים ביותר של המדינה הזאת ממנה: בתקופה האחרונה הספיקו לזהם לנו בקמפיינים את המילים "בית", "יהודי" ו"ציונות". עכשיו הגיע תורו של הפרס, שנדמה היה שמצוי בקונצנזוס.
בתרבות האנגלית של ימי הביניים נהגו בני האצולה לערוך תחרות תקיעת נפיחות בחצר המלך. ההפגזות על פרס ישראל נראות אותו דבר. בראבו. יש לנו זוכה.