היום (שני) יסיים הרמטכ״ל, רב אלוף בני גנץ, את תפקידו לאחר ארבע שנים. כמו שאול המלך, הוא נקרא לתפקיד בלי שציפה לכך, על רקע פרשות גלנט ואשכנזי־הרפז שהרעילו את צה״ל. הוא לא איש של מילים גבוהות, אך זה לא מנע ממנו לומר בראשית דרכו כי בכוונתו לסלק את הסירחון של הגופה.
סגנונו השקט והמינורי מונע ממנו לומר את אשר על לבו. רמטכ״ל אחר כבר היה פוצח מזמן בשורה של ראיונות פרידה, הדלפות ושיחות רקע ומפציץ את השיח הציבורי בזיקוקין דינור. אבל גנץ ממאן לבוא חשבון עם הפוליטיקאים המתלהמים - בעיקר נפתלי בנט ואביגדור ליברמן - שבמסגרת מאבקם בראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון, לא היססו לבקר את צה״ל במהלך המלחמה בעזה בקיץ האחרון.
"בהצלחה למדברים", היה המשפט האירוני והציני המרחיק לכת שהרשה לעצמו לומר על השרים, ובראשם בנט, שניסה לנכס לעצמו את ההישג של השמדת מנהרות ההתקפה של חמאס.
גנץ, שבעברו השתתף בתחרויות טריאתלון וכיום עוסק להנאתו בריצה למרחקים קצרים משולבת בהליכה, אינו רואה עצמו פורץ דרך אלא ממשיך דרכם של קודמיו.
הוא בראש ובראשונה רואה את עצמו כגנרל של חיילים. לפני כ־50 שנה טבעו בחיל השריון את הססמה "לא הטנק ינצח, אלא האדם". לדידו של גנץ, עם כל השינויים הארגוניים והמהפכות הטכנולוגיות, צה״ל היה ועודנו ארגון שנשען על אנשים, על איכות חייליו ומפקדיו. מכאן גם מאבקיו, שעוררו נגדו לא אחת ביקורת קשה על תקציבים ומשאבים, כדי לשפר את תנאי השכר של חיילי הסדיר (הצלחה חלקית) ושל אנשי הקבע (בלי הצלחה).
הוא מאמין כי בתקופתו השיג צה״ל הישגים מבצעיים גם בזירות רחוקות כמו הים האדום ואיראן, שאת מרביתם, לשמחתו, הוא אינו יכול וגם אינו רוצה לפרט. עם זאת, יש משהו מטריד בתחושתו שתקופת כהונתו - כולל המלחמה בעזה, כולל התקיפה האחרונה ברמת הגולן, שמיוחסת לחיל האוויר ושבה חוסלו גנרל איראני וכמה מפקדים בחיזבאללה - הייתה כמעט ללא רבב, למעט טעויות טקטיות מזעריות.
גנץ מאמין שהוא משאיר למחליפו, אלוף גדי איזנקוט, צבא טוב שמוכן לאתגרים הביטחוניים של העתיד. אלא הם אתגרים שבמזרח התיכון המתהווה לנגד עינינו, מודה גנץ ביושר, לא ניתן לחזות.