צה״ל ייפרד היום (שני) בצער אמיתי מהרמטכ״ל ה־20. בני גנץ היה אחד הרמטכ״לים האהובים ביותר על פקודיו בזכות אישיותו האצילית והנועם שתמיד השרה על סביבתו. ארבע שנות כהונתו היו נטולות מדון וחיכוכים, הן בתוך הצבא והן עם הדרג המדיני שמעליו.
גנץ ידע שתפקידו הראשון במעלה של הצבא הוא למנוע מלחמה. הוא התעקש על ביצוע עשרות פעולות חשאיות שתכליתן להרחיק את המלחמה הבאה. בסופו של דבר, כשמצא את עצמו מפקד על צה"ל במלחמה הארוכה בתולדות ישראל מאז מלחמת העצמאות, שמר על סגנון הפיקוד המתון שלו והקרין שיקול דעת ונינוחות. ניגוד מוחלט לאווירה המתלהמת של ימים אלה.
לא בטוח שבימים כאלה ישראל יכולה להרשות לעצמה רמטכ״ל שאינו לוחמני. נינוחות ומתינות לא יספיקו למחליפו של גנץ, גדי איזנקוט, כדי להצליח בתפקיד הרמטכ״ל ה־21, ולא רק אל מול האויבים שרוחשים סביבנו - הרמטכ״ל הבא יצטרך לנהל לא מעט מלחמות בתוך הבית.
גדי איזנקוט יצטרך להילחם על התקציב שלו. בעידן פופוליסטי, שבו אין כמעט פוליטיקאי שלא קורא לקיצוץ בתקציב הביטחון, יהיה לו קשה לנהל את המאבק הזה במתינות. כסגן רמטכ״ל הוא ראה איך צה״ל מתקשה לשמור את האנשים הטובים בשירות. אם ירצה לשמור על האיכות האנושית של הצבא - הוא יצטרך, ברוח ימים אלה, להפסיק להתנצל ולדרוש שצה״ל יהיה מסוגל לתגמל כראוי את משרתיו, אחרת יקרה לצבא מה שקרה למשטרת ישראל.
הוא יהיה חייב להילחם גם על התדמית של המשרתים. מדינה שלועגת למי שבוחרים לשרת אותה ולהילחם למענה - סופה שאף אחד לא יסכים לקבל עליו את התפקיד. איזנקוט מקבל צבא קבע שרבים ממשרתיו מתביישים להסתובב במדים. הוא חייב לתבוע את עלבונם ולבנות מחדש את תדמיתם בעיני הציבור. רמטכ״ל שיימנע מדיאלוג ישיר עם החברה הישראלית - שהיא בעלי המניות שלו - ימצא את עצמו מתומרן בידי פוליטיקאים לצורכיהם.
אל מול תקשורת, המתלהמת לא פעם וממהרת להגדיר כל שגיאה כ״מחדל״, איזנקוט יידרש להפגין אומץ ולהגן גם על קצינים שטועים כשמדובר בשגיאות שנעשו בתום לב. צה״ל צריך להקפיד על מוסר ללא דופי בשורותיו, על המשמעת, אבל להפסיק להקריב קצינים מצטיינים שחרגו מהנוהל כדי לרצות אווירה תקשורתית.
אבל האתגר הגדול שלו יהיה אל מול הממונים עליו. במחצית השנייה של הקדנציה זכה גנץ לשרת תחת שר ביטחון ענייני ושקול, שיחד איתו ידע לבלום את הקולות המתלהמים בקבינט. לא בטוח שגם איזנקוט יזכה לשר ביטחון כזה ולכן ליכולתו להתעמת עם הממונים עליו יש השלכות אסטרטגיות. בתחום הזה יש לאיזנקוט רקורד מרשים. מימיו כמ״פ ועד לתפקידי אלוף הוכיח פעם אחר פעם שהוא לא נבהל משררה ויודע להתעקש על דעתו.
הוא שקול כקודמו, נבון לא פחות, אבל עקשן הרבה יותר. העיקשות הזאת והאומץ להתעמת עשויים להיות מה שיפריד בינינו לבין קטסטרופה. מקבלי ההחלטות שינסו לעשות שימוש לא הולם בצבא, ימצאו מולם רמטכ״ל שיודע לעמוד על רגליו האחוריות ושממש לא קל להזיז אותו. הוא האחרון שיקל ראש בהפעלת כוח ובסיכון חייליו שלא לצורך. האמהות העבריות יכולות להמשיך לישון בשקט, ביודען שמסרו את גורל בניהן בידי מפקד הראוי לכך.