הוויה הציבורית שלנו מוצפת כיום באוקיינוס של תוצרי בחירות שמורכבים מאינסוף ספינים, מסיכות ובקבוקים ריקים שעושים המון רעש. אפילו הוויכוח המדיני הוותיק - כן פלסטינים, לא פלסטינים - הוא לא יותר מריטואל ריק, מכיוון שכל בר מוח בצד השמאלי מבין שאין מחלוקת מעשית בקרב מרבית חלקי המפה הפוליטית היהודית. הסרבנות הפלסטינית הופכת את הדיון הישראלי לתיאורטי בלבד.


אלא שמעבר למסיכות יש עניין רציני אחד שנכנס שלא בטובתנו למשוואת הבחירות, עניין שמתנגדי ראש הממשלה עושים בו שימוש מסוכן מאוד: הנאום בקונגרס וההשלכה שלו על יחסי ישראל־ ארה׳׳ב. כאן אנחנו באמת משחקים באש, מכיוון שהתמיכה של העם האמריקאי בנו היא נדבך יסודי ביכולת התמודדותנו עם העולם העוין, הציני והמעוות שהומה מסביבנו, מעזה ומוסול ועד פריז וקופנהגן.

בשנים האחרונות יוצא לי להיות לא מעט בארה"ב. התגובות האינסטינקטיביות של רוב האמריקאים שמגלים שאני ישראלי מחממות את הלב. זה מרנין במיוחד אל מול התמונה באירופה, שהיא כידוע אחרת לגמרי. לגבי הנשיא שלהם, המצב שונה לחלוטין. בזמן מערכת הבחירות האחרונה לנשיאות בארה"ב, מוכר בחנות ששמע שאני מישראל מיד פרץ בקריאה נרגשת, "או, אני מצטער על הנשיא שלנו", אמר והסביר כמה הוא חושב שברק אובמה עושה לנו עוול.

אובמה אומנם נבחר לכהונה נוספת, אבל מאז ניכר שינוי משמעותי בתמיכה שהוא מקבל מבוחריו. הראשים הכרותים של דאע"ש, הטרור באירופה והחיבור של האויבים המקומיים שלנו עם הטרור האסלאמי העולמי הובילו רבים ממצביעיו להתפכח, לפחות בנושא הבינלאומי.

גם הם הגיעו למסקנה שהבית הלבן נכשל כישלון חרוץ בתחום הגלובלי. ועדיין, מכאן ועד לנאום בקונגרס על אפו ועל חמתו של הנשיא, המרחק רב. תארו לעצמכם שיו"ר הכנסת היה מזמין מנהיג ממדינה ידידותית בתקופת משא ומתן קריטית, לנאום בכנסת נאום שחולק על מדיניות ראש הממשלה. נכון שזה כמעט מה שעשה אובמה כאשר ביקר בפעם האחרונה בארץ. הוא סירב לנאום בכנסת והתעקש להופיע דווקא בבנייני האומה, כדי שיוכל לקבוע מי יהיה הקהל שלו ולדבר מעבר לממשלה שלנו, נגדה. אבל עדיין ארה"ב היא ארה"ב, וישראל, עם כל הכבוד, היא ישראל. ולא נשכח שהסיוע האמריקאי חשוב לנו עד קריטי בשטח המדיני, אפילו יותר מאשר בתחום הכלכלי.

אם כי אסור לזלזל במה שהאמריקאים מקבלים חזרה מאיתנו. בראש ובראשונה בהיותנו מוצב החוץ הכי חשוב של ארה"ב במזרח התיכון. מוצב שמגן על גבול הציוויליזציות, שמספק תמיכה פיזית לכוחות האמריקאיים, שמספק שטחי אימון לגייסות הצבא, שמפתח תורות לחימה עבורם, שמספק מודיעין יותר מכל מדינות נאט"ו יחדיו ושחוסך לאזרחי ארה"ב סכומי עתק ודם רב. שלא לדבר על היציבות והאמינות של ישראל כבת ברית, מושג דרמטי בחשיבותו בכל העולם ובמיוחד בשכונה הסימפתית שלנו. האמריקאים ממש לא מזלזלים במה שאנחנו מספקים להם ולא היו רוצים לפגוע בכך.

כניעה או הרתעה

במסגרת הקמפיין הדסטרוקטיבי של המחנה הציוני ומקהלת העיתונאים התומכים בה, עולה הטענה שנתניהו החליט לנאום בקונגרס כספין של מערכת הבחירות. נתניהו הוא אכן ספינולוג מדופלם, אבל קשה לקנות את ההאשמה הזאת. נתניהו מוביל את המאבק בהתגרענות האיראנית בשצף קצף, והתחיל בזה הרבה לפני שמישהו חשב על ספינים ובחירות. אין ספק שהוא רואה בהסכם המתגבש עם טהרן פגיעה קשה בביטחון שלנו. ולגבי היחסים עם ארה"ב, מי כמוהו בקי בניואנסים של ציר וושינגטון־ירושלים. מי כמוהו מבין כמה חסרת אחריות יכולה להיות החלטה לפגוע ביחסים המהותיים בין המדינות בגלל נאום שמניעיו בחירות. ועדיין, ההחלטה אם לנאום לא פשוטה. בהקשר הזה נתניהו יכול לצאת מכמה
נקודות מוצא: אובמה לא באמת מבין בענייני חוץ וגם בעתיד הוא ימשיך לפורר את האחיזה של העולם החופשי. ראו איך רק לאחרונה הוא אפשר לאיראנים להשתלט על תימן. בנוסף, שום טלפון אינטימי לא ישכנע את אובמה ואנשיו שהם טועים. לא בתחום הראייה השפויה של הטירוף האסלאמי, לא לגבי התפקוד השלילי שלהם בעולם, ולא בנוגע ליחסים שלנו עם הפלסטינים והעולם הערבי.

ועוד דבר: אנחנו תקועים לנשיא ארה"ב כמו קוץ בגרון, והדרך היחידה להתחבב עליו היא להיכנע לו ללא תנאי. כניעה כזו תפגע אנושות באינטרסים הישראליים ואפילו בעצם יכולת הקיום שלנו. בהקשר זה ניתן לומר שנתניהו הצליח ליצור הרתעה מסוימת מול הבית הלבן, ואין ספק שאלמלא האיום הפיזי והמוסרי של נתניהו וישראל, הסכם רע עם האיראנים כבר היה חתום מזמן.

יש קו אדום ליכולת הוויתור של ישראל, גם כאשר מערכת היחסים עם האמריקאים מוטלת על הכף. כפי שאמר מנחם בגין ליועץ לביטחון לאומי האמריקאי אחרי הפצצת הכור בעיראק: אם תנסו להכריח אותנו לפגוע בקיום ובביטחון שלנו, נהיה מוכנים לספוג כל מהלומה וכל חרם בינלאומי ואפילו לאכול לחם ומרגרינה.

אלא שאפילו אם האיום הגרעיני האיראני הוא אכן סכנה חמורה שכזו, עדיין צריך להגיע למסקנה שנאום אחד בקונגרס לא יעצור את האימה. אחרי הכל, לא טוב להפוך את התמיכה של הדוד סם בישראל לעניין מפלגתי. לא בריא לדחוף את כל הסנטורים הדמוקרטים לזרועות העוינות ללא תקנה של הבית הלבן.
האמת? לא פשוט. ולכן במקום נתניהו הייתי שוקל להודות בנימוס ליר״ר בית הנבחרים, ג׳ון ביינר, לטוס לוועידת איפא״ק ולכתת רגליים לכל אולפן טלוויזיה בניו יורק ובוושינגטון כדי לזעוק נגד ההסכם עם איראן. אבל לא לדרוך הפעם בגבעת הקפיטול, כדי לא לשחק לידיים של אובמה ולא לאפשר לו להבאיש את ריחנו אצל המחוקקים והאזרחים האמריקאים.

ואחרי ככלות הכל, יש תופעה אחת שלגבי החומרה שלה אין מקום להתלבט: הקמפיין שבונה המפלגה שמכנה עצמה המחנה הציוני מלבה את האש ביהדות ארה"ב, במפלגה הדמוקרטית ובין מעצבי דעת הקהל של הידידה הגדולה ביותר שלנו. הנם מרעיליט את מערכת היחסים עם העם האמריקאי ועושים נזק בלתי נסלח.