מגיל צעיר ידענו שאסור לשקר, אבל כמובן שאנחנו משקרים ללא הכרה. זה כל כך קל. מקצר תהליכים, מדלג על מבוכות. זאת דרך מהירה להשיג את מה שאנחנו רוצים. אבל הבעיה בשקר היא שצריך לזכור אותו. ולא סתם לזכור, אלא לזכור בדיוק מה אמרתי ולמי, באיזו סיטואציה ומתי.
העובדה שכל כך קשה לזכור למה התחפשנו בשנה שעברה בפורים נטועה לא רק בעובדה שחלף זמן, אלא גם בעובדה שתחפושת היא שקר. היא לא חלק ממי שאני. היא זרה. כשאומרים את האמת אין צורך בכל זה, כמובן. בעיקר אם דבקים בה. אבל אנחנו שנייה לפני פורים, חג השקר והמסיכות, ושתי שניות לפני הבחירות, חג הססמאות הריקות מתוכן וההבטחות שאיש לא יאמת ויעמת אותנו איתן. האמת היא מאיתנו והלאה.
סבי ע"ה, ישראל אלדד, הרבה לדבר על ההבדל העקרוני בין פורים לפסח. בעוד פורים הוא חג ההתחפשות, ההסתר (אסתר?), העמדת הפנים, הקנוניות, הסודות והדיפלומטיה החשאית, הרי שפסח הוא חג ההתגלות והגאולה. כותב סבא: ״מהתגלות משה כעברי עד התגלות אלוהים למשה בסנה. והיציאה בריש גלי. ומראשית ועד אחרית, הכל גלוי וידוע והכל בעומק הרצינות. ללא משחק ומשתה. אין גאולה בתחפושת. הגאולה גלויה".
אבל יש עוד חודש עד הגאולה, ובינתיים אלו זמנים של דואליות. מעט אירועים שאותם ניתן לקחת כפשוטם, כי השקר, הכיסוי והפתלתלות ניכרים בכל. פרשת נאום נתניהו בקונגרס, למשל: האם הוא נואם כדי לעצור את ההסכם עם איראן, או בשביל לעשות הון פוליטי לקראת הבחירות; והתגובה האמריקאית: האם היא עניינית ובאמת לא פוגשים מועמד לראשות ממשלה לפני הבחירות בארצו, האם ברק אובמה נפגע כשנתניהו ניסה לסנדל אותו מאחורי גבו, או אולי הוא סתם לא סובל אותו ומנסה להכשיל אותו לקראת הבחירות?
ומה בנוגע לתקשורת הישראלית, האם היא באמת חוששת לגורל יחסינו עם ארה"ב או שהיא נהנית לרמוס את הלגיטימיות ושיקול הדעת של ראש הממשלה? וכדי לסגור את מעגל השאלות: האם התקשורת הישראלית בכלל מביאה בחשבון את האיום האיראני?
מסיכות ודיפלומטיה, אינטריגות והתלחשויות. מה שנראה הוא לא מה שקורה באמת. אפשר לפרוט כל פרשה ולנסות להסיר את המסיכות המכסות אותה, ומנסות לתעתע בציבור: פרשת הבקבוקים, פרשת מעון ראש הממשלה, פרשת V15, פרשת ישראל ביתנו, והרשימה עוד ארוכה.
״אפס קשישים עניים תוך שנה", מבטיחים במחנה הציוני. משה כחלון מצהיר שינצח את משבר הדיור, ואריה דרעי מבטיח העלאת שכר מינימום וביטול המע"מ על מוצרי יסוד. פתאום כולם נזכרים שצריך סייעת שלישית בגנים, לצמצם את החופש הגדול ליומיים, לדאוג לחד־הוריות, לרב־הוריות, לרב דוד סתיו, לסתיו שפיר.
הנחת היסוד של הססמאות האלו היא הרבה יותר גרועה משקר פורים. בפורים אסתר מתחפשת למרות האבל שבו היא שרויה, כדי להתקבל אצל המלך ולהפוך את רוע הגזירה. היא משקרת בשביל להציל את העם שלה. אולם בבחירות הפוליטיקאים משקרים רק בשביל עצמם. בשביל להיבחר שוב או לראשונה, כדי לזכות בשררה ובכוח. אני רוצה להאמין שחלק משקרים בשביל לזכות בקולותינו ולדאוג לביטחוננו ולרווחתנו, אבל חלק משקרים רק בשביל לשבת בבית הנבחרים ותו לא. אפילו הם לא מאמינים לשקר הזה.
רוב שקרני הבחירות ישבו בממשלה בקדנציה הקודמת, עובדה שלא מונעת מהם לספר לנו כמה שהיא הייתה גרועה ואם הם ייבחרו הפעם הכל יהיה אחרת. הם בטוחים שאנחנו מטומטמים, אבל הציבור יודע שסייעת שלישית עולה כסף, ושהוא קצוב. שפלוס כאן זה מינוס במקום אחר. הישראלי רוצה שיהיה לו יותר טוב, רוצה שיהיו אפס קשישים עניים תוך שנה, וסייעת נוספת - אבל הוא יודע שזה יבוא על חשבון תקציב אחר. ושאף אחד לא יספר לו שהכסף יבוא מהעמקת האכיפה או מההון השחור, כפי שמצהירים במחנה הציוני. כי אם הוא כל כך זמין, למה הוא עדיין שחור?
כל ססמה היא עלבון. כל ססמה יומרנית יותר מרעותה ומבטיחה עולם טוב וחדש, ללא עמלות, מונופולים או תאגידים, ללא חמאס או דאעש, עולם בלי עניים, עם המון מיטות בבתי חולים, אבל כולן יהיו ריקות כי ננצח את המחלות. ככל שזה נשמע יותר טוב זה מעליב יותר. זה מגמד את האזרח והופך אותו לטיפש וסנילי, ששכח שהבעיות היו שם גם אתמול, יחד עם הפוליטיקאים שיכלו, אולי, לפתור אותן.