בנימין נתניהו חזר מנשף פורים בקונגרס ישר לתוך תענית אסתר. הדימויים של סיפור המגילה, שאותה העניק ליושב ראש בית הנבחרים ג'ון ביינר - האיש שהזמין אותו והיה הראשון לזהות את הפוטנציאל של המסיבה על חשבונו של הנשיא אובמה - מהדהדים עדיין בראשו של נתניהו ומצדיקים בעיניו, גם דה פקטו וגם דה יורה את המחיר הגבוה של התנגשות חזיתית עם הבית הלבן.
גם כשהוא לא מנסה להרשים בוחרים חובשי כיפה ומאמינים אדוקים, נתניהו משתמש לא מעט בדימויים מהתורה. הוא, למשל, כבר עמוק בסדר פסח, משנן לעצמו את המשפט שבמצב הנוכחי יהיה כנראה הנתיב הכי בטוח לבלימת עסקת הגרעין של איראן עם המעצמות - "ויקשה את לב פרעה".
נתניהו משוכנע שאיראן מקבלת כעת הצעה חלומית, ורק סירוב שלה, של המנהיג העליון חמנאי - "השועל השרוט", כפי שראש הממשלה קורא לו בחדרים סגורים, האיש שעל פי כמה דיווחים לקה בסרטן הערמונית ואושפז במצב קשה בימים האחרונים - רק מצב שבו הוא ירגיש מאוים, מבודד, דבר שיקשה את לבו ויגרום לו לסרב, יכול לעכב או לסכל את העסקה.
נתניהו חזר מסוחרר מהקונגרס. לא במקרה הקומיקאי ג'ון סטיוארט כינה זאת במונולוג מבריק ועוקצני כעינוג האוראלי הכי ארוך שקיבל אי פעם יהודי בוושינגטון. השאגות, הקימה לכבודו פעם אחר פעם, החום וההערצה היו באמת מסחררים. ההתרגשות הייתה כל כך גדולה עד שמרים, רעייתו התזזיתית והתוססת של שלדון אדלסון - המיליארדר שעומד מאחורי נתניהו, מממן את "ישראל היום" וכנראה היה מעורב ישירות או בעקיפין בהופעתו של נתניהו בפני שני בתי הקונגרס - הפילה את ארנקה מהגלריה שבה ישבו האורחים לקומת מליאת הקונגרס. האמת היא שאם כבר לחטוף ארנק בראש, אז לפחות שזה יהיה הארנק של הגברת אדלסון.
אפילו נתניהו הופתע מהתמיכה. כל הכיסאות נתפסו, כי ככה זה בפוליטיקה - הפוך על הפוך. דווקא החרם יוצא הדופן של 55 חברי קונגרס וסנאטורים דמוקרטים שלא הגיעו לנאום פינה מקום באולם לעוזרים ותומכים של אלה שכן באו, כך שמספר השואגים והמוחים גדל. רק ננסי פלוסי לא הסתירה את התיעוב, הכעס והזעם מנאומו של ראש הממשלה. היא מלמלה, נזפה בחבריה שמחאו כפיים ורטנה לעצמה לאורך כל הנאום.
"אז ננסי לא הייתה מרוצה. אז מה? היא רק אחת. השאר, גם הדמוקרטים שהיו באולם, ציינו עד כמה התרשמו מהמסר", אמר אחד ממקורבי נתניהו מיד אחרי הנאום, כשהוא מבין שהמערכה לא הסתיימה אף שהקרב על הנאום הסתיים בניצחון.
נתניהו רואה בנאום שלו הגשמה מודרנית של מגילת אסתר. כדי לבלום את תוכניתו של הצורר, המן הרשע, נאלצה אסתר להגיע אל המלך. אולי זה המקום לציין שעשתה זאת באמצעות מכירת גופה וכבודה, בהוראת דודה מרדכי היהודי, שהיום היה מואשם בסרסרות וניצול מיני. "זה בדיוק מה שראש הממשלה עשה", אומר אחד ממקורביו, "הוא היה חייב להגיע אל המלך".
המלך באמריקה, על פי ראש הממשלה, הוא לא הנשיא אובמה אלא העם. האמריקאים ויתרו על הכפיפות למלך ב־1776, ומי שמייצג את העם הוא בית הנבחרים והסנאט - 535 נציגים שהאחריות נמצאת אצלם. זאת הסיבה לכך שנתניהו טוען שכל האזהרות ממשבר חסר תקדים עם האמריקאים מוגזמות ומופרכות. כי ה"עם", כלומר הקונגרס שנשלט על ידי רוב רפובליקני, אוהב אותו.
כך מסביר לעצמו ראש הממשלה את הדרך לנאום, שלא חידש הרבה, אם בכלל; שלא חשף פרט אחד משמעותי מהשיחות; שהחריף את העימות והעוינות עם הממשל עד כדי כך, שהם שלפו את אמירותיו של נתניהו מ־2002 שבהם קרא באותה נחישות ושכנוע לצאת נגד האויב הנורא סדאם חוסיין, וקבע באותה נחרצות וביטחון עצמי שהמהלך יגביר את היציבות במזרח התיכון ואולי אפילו יביא לשינוי משטר באיראן. או ההפך, כפי שאמר סטיוארט.
הנשיא אובמה ובכירי הבית הלבן "כיסחו" את הנאום. הוא לא אמר דבר חדש, ציינו מיד אחרי שהסתיים וטענו שנתניהו מדבר בעצם על שינוי משטר באיראן. בעיני האמריקאים "שינוי משטר" הוא שם קוד לכך שנתניהו בעצם רוצה לגרור את ארה"ב לעוד מלחמה מיותרת, כמו זו שהתנהלה בעיראק, ושכל מהלכיו נועדו רק לחבל במהלך דיפלומטי עדין. כפי שג'ון קרי אמר בתגובה: "לדרוש מאיראן להיכנע זו לא תוכנית עבודה". מצד שני אומר נתניהו שגם להיכנע לאיראן זו לא תוכנית מבריקה.
אישור או העשרה
כל זה לא ממש משנה. נתניהו סיפק מספיק חומר לקונגרס הרפובליקני כדי לעשות את מה שהוא רצה לעשות כבר קודם: להוביל מהלכים שיגבילו את הנשיא ויערימו קשיים בנושא איראן. בעניין אחד נתניהו הצליח ובגדול: הוא הפך את איראן לנושא מרכזי בארה"ב. כל משדרי החדשות בטלוויזיה וכל העיתונים, גם אלה שחשבו שהוא קשקש וגם אלה שחשבו שהוא רונלד רייגן הבא, דיברו על איראן. גם אצלנו.
נתניהו לא התחרט על השמטת מספר פסקאות מנאומו, במיוחד אלו שנועדו להפחיד בעיקר את עצמנו. הוא ויתר על הפסקה שבה נכתב כמה יהיה קשה להתמודד עם ארגוני טרור הנתמכים בידי איראן גרעינית. הוא תכנן לומר שההתמודדות הזו תהיה בעייתית ומוגבלת, אבל בסוף החליט לוותר.
אחרי כל הסחרור והעימות, הכותרות המבקרות והמשבחות, הסקרים בערוצי הטלוויזיה, הפרשנויות והתחזיות; נשארנו ביום שאחרי עם כמה תובנות שקצת מנוגדות לרוח ולצלצולים שעשה הנאום.
העסקה שמובילה ארה"ב באמת מבוססת על שני ויתורים מסוכנים: יכולת ההעשרה ומגבלות הזמן של ההסכם. העיסוק בנאום יצר הצהרות מחייבות של הממשל, המגבילות את חופש התמרון במו"מ.
ועוד עניין אחד קטן: ראש הממשלה נמנע מלקרוא בנאום לאפס העשרת אורניום. כלומר, לראשונה מכירה ישראל בכך שלאיראן תהיה העשרה מוגבלת, והיא יכולה לחיות עם זה. וזאת בניגוד גמור לטון הלוחמני של הנאום. נתניהו העביר את המוקד מנושא העשרת האורניום להתנהגות של איראן. כלומר, המבחן של האיראנים הוא בכוונות ובהתנהגות, מהלכים מדידים של איומים והשתלטות על מדינות במזרח התיכון, והצהרה מחייבת שהיא לא רוצה להשמיד את ישראל. אולי באותו כרטיס אפשר כבר לבקש הצהרה משותפת של איראן והפלסטינים על כך שהם מתחייבים שלא להשמיד את ישראל, ובאותו כרטיס כבר לחדש את המו"מ.