1. WIN-WIN
זה היה השבוע של בנימין נתניהו. עוד לא ברור אם זה יספיק לו כדי לסחוט איכשהו עוד קדנציה. אבל זה היה השבוע שלו. עד יום שלישי עסקנו בכל הנושאים שנתניהו לא רצה שנעסוק בהם. מחירי הדיור הבלתי נסבלים. התמוטטות מערכת הבריאות. ההתנהלות המחרידה שלו ושל רעייתו. האטימות. הבזבזנות. השערוריות. היחס המחפיר לעובדים. הנהנתנות. הניסיון לרסק את התקשורת החופשית. הזנחת הפריפריה. הכישלון החרוץ בביטחון. הוויתור על תקווה. הבידוד הבינלאומי. הוויתור על הדור הצעיר. השיא העולמי של ביבי בכל הקשור לשחרור מחבלים רוצחים. התיקו מול חמאס. 50 ימי רקטות ואזעקות על תל אביב. אובדן ההרתעה בצפון. וכן הלאה.
והנה, מיום שלישי בשש בערב ואילך, נכבשו הרשתות וסדר היום התקשורתי על ידי האלמנט היחיד בו נתניהו נהנה מיתרון מכריע על שאר העולם: דיבורים.
בתרגיל ציני מבריק הוא הצליח להפוך סוגיה קיומית כמו המאבק בהתגרענות האיראנית, למשאב פוליטי. הוא הצליח להשכיח מאיתנו את העובדה הבסיסית שהוא נבחר לתפקידו על סמך ההבטחה המפורשת "לעצור את הגרעין האיראני". לא, הוא לא הבטיח לנאום נגד הגרעין האיראני. הוא הבטיח, בעשרות נאומים, לפעול נגדו. אם אף אחד אחר לא יעשה את זה, הוא אמר, אז אנחנו נעשה את זה. אבל הוא פחד לעשות את זה. הוא חשש לעורו. אז עכשיו הוא נביא זעם. מזהיר, מתריע, מאיים.
והנה כעת, בעיתוי מושלם, בביצוע שלא היה מבייש את "הנסיך" של מקיאוולי, תוך הקרבת נכסים לאומיים חשובים, הוא שינה את סדר היום וגרם לנו לחזור לפוביה האיראנית ההיא. עכשיו, אם בעוד שבוע יתברר שאין הסכם עם איראן, יוכל נתניהו לחגוג ניצחון הרואי. ואם כן יושג הסכם, הוא יגיד שעשה הכל כדי למנוע אותו. מצב קלאסי של win-win.
במציאות האמיתית, המהלך של נתניהו הוא מהלך סרק. מלכתחילה, הסיכוי שהמעצמות ואיראן יצליחו, במעט הימים שנותרו, להגיע להסכם, נמוך מאוד. זה היה המצב לפני שיצא לנאום בקונגרס. זו עובדה. היא פורסמה. יש שמונה סוגיות ליבה במחלוקת בין איראן למעצמות. רק בשתיים מתוכן הושגה התקדמות. יש עדיין שש סוגיות קשות שבהן הפערים עצומים. נתניהו קורא דוחות מודיעין. הוא יודע את מצבת הסיכויים. אפילו משרד החוץ הנפיק לאחרונה מסמך שבו מתוארים הסיכויים להגעה להסכם בין המעצמות לאיראן במהלך חודש מרץ כנמוכים מאוד.
ולכן ארגן נתניהו לעצמו את הנסיעה הזו לקונגרס. התאריך המקורי שלה היה בפברואר, אבל הוא דוחה אותה לתחילת מרץ, שבועיים בדיוק לפני הבחירות. עיתוי מדויק. הוא יודע שהמו"מ עם איראן צריך להיסגר בימים הקרובים. אז הוא משתחל לשם, על אפו ועל חמתו של הממשל, כמה ימים קודם. ועכשיו, אם התרגיל הזה מצליח והמו"מ לא מבשיל (הדד־ליין יוארך, כנראה), אז בינגו. הוא יכול להכתיר את עצמו כמשיח שהציל את עם ישראל משואה שנייה. כשהאמת היא, שהנאום שלו בקונגרס לא שינה לאף אחד שום דבר. לא לנשיא אובמה, לא לשאר החברות בקבוצת המעצמות, גם לא לחברי הקונגרס.
נתניהו לא אמר שום דבר חדש בנאום הזה, לא גילה נתונים חדשים, לא הציג רעיונות אחרים. הוא עשה מה שעשה כבר עשרות פעמים קודם לכן. הזהיר (בצדק) את המעצמות ואת העולם מפניה של איראן. הוא יכול היה לעשות את זה גם בלי העימות ההרסני עם אובמה, אבל הוא יודע שאובמה הוא נכס אלקטורלי מבחינתו, אז הוא נקלע איתו לעימות מכוון ומתוכנן, כדי להפגין מנהיגות ולהתחנף לימין בארץ.
אגב, כשיוגש החשבון (והוא כבר מוגש), לא יהיה הבדל בין ימין לשמאל. כולנו נצטרך לשלם. נתניהו, שמסתובב בלי ארנק בדרך כלל, לא יהיה שם.
2. לא, לא ולא
לפני כמה שבועות הרמתי את הכפפה שהטיל חברי קלמן ליבסקינד. הוא קרא לכל העיתונאים להזדהות ולגלות עבור מי הם מצביעים. לא, אני לא חושב שהקריאה הזו נכונה ואין שום חובה על עיתונאים לחשוף את דעותיהם הפוליטיות. לגבי עצמי, אין לי בעיה. את דעותי הפוליטיות אין צורך לחשוף. אני לא מסתיר אותן. מעולם לא הצבעתי פעמיים עבור אותה מפלגה. יש בעברי שתי הצבעות ליכוד לפחות (לא בימי נתניהו, כמובן). אני מתלבט קלאסי. מחליט תמיד בתוך הקלפי, מאחורי הפרגוד. בדרך כלל, מתחרט אחר כך על החלטתי. החלטתי לשתף בלבטים שלי את הקוראים.
קודם כל, בעד מי לא אצביע. בעד החרדים, כמובן. בעד הערבים, כמובן. גם לא בעד בנט. אישית, אני מעריך את נפתלי בנט. התפקיד שמילא בצוק איתן היה משמעותי, הוא היה דומיננטי ואלמלא הלחץ שהפעיל על מקבלי ההחלטות, אני לא בטוח שנתניהו היה מבצע את פעולת המנהרות עד רגע זה. הרי הוא הסכים להפסקת האש הראשונה, יומיים אחרי שהמבצע החל. בנט הוא ימין אמיתי, הוא איש אמיץ, הוא יצירתי, הוא מקורי, הוא ישראלי משובח. אבל לא אצביע בנט, כי האידיאולוגיה שלו נשאבת מאמונה דתית. זה פסול בעיני. מקומה של הדת הוא בלב ובבית הכנסת. לא בבית המחוקקים. פנאטיות דתית היא אחת הרעות החולות שהמציא המין האנושי. אנשים שמשוכנעים בכל מיני דברים רק כי הם כתובים בכל מיני ספרים, מפחידים אותי. אז לא בנט.
גם לא מרצ. אני אוהב ומעריך את רוב הח"כים של המפלגה הזו. אילן גילאון הוא אדם נהדר ומחוקק נפלא. גם תמר זנדברג. יש למרצ רקורד של ניקיון, של התמדה, של איכות. אבל יש תחומים שבהם מרצ חורגת בהרבה מיכולת הקיבול והעיכול שלי. נניח, בעניין חנין זועבי. אם הגברת הזו לא הייתה יכולה להיות חברת קונגרס אמריקאי, אז אין סיבה שהיא תהיה חברת כנסת ישראלית. מסתנני העבודה זו דוגמה טובה נוספת. אותי מעניינים תושבי דרום תל אביב יותר מכל אומללי אפריקה. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפוך לכתובת לכל משפרי הדיור ואיכות החיים של היבשת האומללה ההיא. הלהיטות הקנאית של המרדף אחרי "זכויות אדם" וערכים הומניים וכו', הפכו את מרצ למפלגה שאיבדה את העם. טהרנות מוגזמת, הומניות מופרכת, אטימות מסוימת, אלה הדברים שהפכו אותי למישהו שלא יוכל להצביע מרצ. אגב, אלה הדברים שכרסמו את הבסיס האלקטורלי של השמאל בישראל.
צילום: דוברות ועדת הבחירות
בשבועות הקודמים הסברתי, על פני שני טורים ארוכים, למה אסור להצביע ביבי. "רק לא ביבי 1", ואחר כך את "רק לא ביבי 2". לטעמי, הנשאב מהיכרות מדוקדקת וממעקב ארוך וצמוד, המשך שלטון משפחות אדלסון ונתניהו במדינה מסכן את ביטחונה, מוסריותה ושלומה. לא פחות.
בלי ששמנו לב, עוברת ישראל הציונית, הליברלית, השפויה, סוג של השתלטות עוינת, במימון חיצוני נדיב ("ישראל היום" מגדיל בעשרות אחוזים את תפוצתו לקראת הבחירות), עם השתלטות שיטתית על עמדות המפתח ושומרי הסף (יועץ משפטי, פרקליטות, מבקר המדינה, משטרה, נציב שירות המדינה וכו'), עם השתלטות זוחלת על התקשורת, עם הפרטה מתגלגלת של נכסי המדינה והפיכת מיליארדרים זרים לאלה שקובעים עבורנו מה יהיה, מה נעשה, אילו יחסים יהיו לנו עם הבית הלבן ומה יעלה בגורלנו. סביב משפחת נתניהו התפתחה חצר ביזנטית מושחתת, רקובה עד היסוד, עם תפיסת עולם משיחית מסוכנת. הם נועדו לשלטון, אנחנו צריכים להגיד להם תודה פעמיים ביום על כך שהואילו למלוך עלינו. בלי נתניהו אין לישראל עתיד ואין לה קיום.
אגב, לא אני המצאתי את זה. הגברת נתניהו אומרת את זה לכל מי שמוכן להאזין (אם כי, בגלל הווליום והדציבלים, קצת קשה). ישנה הקלטת שפרסמתי כאן מהשיחה הלילית עם מוניק בן־מלך, ישנה הקלטת הקודמת, משנת 2000, שבה הקליט אותה פעיל ליכוד בשם שמשון דרעי ("ביבי הוא מנהיג בקנה מידה בינלאומי. הוא גדול על המדינה הזאת. למה הוא צריך להתאמץ כל כך? המדינה בלעדיו לא תחזיק מעמד, אנשים יישחטו. נעבור לחו"ל. שהמדינה תישרף"). כן, היא אומרת את הדברים ההזויים האלה לאורך כל הדרך.
מה שהכי מצחיק זה, שאותו מנהיג גדול, אותה אישיות היסטורית נדירה, מתמקד כבר שש שנים בלא לעשות שום דבר, חוץ מלנאום. הוא הבטיח להפיל את חמאס וסחט מולם תיקו, הוא הבטיח לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית והשתפן. הוא מדבר, היא צורחת, שלדון משלם.
3. ומה עם ליברמן וכחלון?
אז בעד מי כן? כבר כתבתי שברשימה הסופית שלי יש ארבע מפלגות: המחנה הציוני, לפיד, כחלון וליברמן. אגב, קיבלתי תגובות רבות על ליברמן. איך אדם כמוני יכול להצביע ליברמן? מה נפל עלי? מאיפה הבאתי את זה? הרי אנשים מן היישוב לא אמורים להצביע ליברמן. כך כתבו, אמרו, סימסו וסיפרו לי. ובכן, אני לא מקבל את זה. אני חושב שאביגדור ליברמן יכול היה להיות תקווה גדולה במדינה הזו. התוכנית המדינית שלו היא התוכנית הכי הגיונית לפתרון הסכסוך. הוא יודע לקבל החלטות, הוא יודע לנהל מערכות, מילה שלו היא מילה, ורק מישהו כמוהו, שבא ממעמקי הימין, יוכל לחלום על השגת שלום בארץ הזו.
במערכת הבחירות הנוכחית אמור היה ליברמן לעשות את הפריצה הגדולה שלו. היה לו סיכום עם כחלון, יאיר לפיד היה בסוד העניינים, הם היו אמורים להגיע כגוש אחד ולהמליץ עליו, על איווט, לראשות הממשלה. ואז הגיעה המשטרה. פעם שישית שהיא מגיעה אל ליברמן או אנשיו ערב בחירות. כן, גם אני לא מתפעל מההתנהלות של ליברמן וגם אני זע באי נוחות מול שלל הפרשיות והפרסומים. בניגוד לאחרים, אני יודע שיש פוליטיקאים יותר בעייתיים מליברמן, חלקם נהנים מחסינות אוטומטית (נתניהו, ברק), אבל זה לא אומר שליברמן צחור כשלג.
כך או אחרת, החקירה המתוקשרת הרסה את סיכוייו והוא נלחם עכשיו על ה"בייס" שלו. במלחמה הזו חתך ליברמן בפראות בחזרה ימינה (ערב הקמפיין הוא התייצב במרכז), והיום הוא סמן ימני. אני לא מתכוון להצביע עבור סמן ימני. אני במרכז. אז ליברמן יורד מהאופציות שלי. נשארתי עם שלושה: הרצוג, לפיד וכחלון.
אני אוהב את משה כחלון. אני מאמין לו, אני מכיר את טוהר כוונותיו. פעם הוא סיפר לי מתי נשבר והבין שלא יוכל להישאר ליד נתניהו. זה קרה בקדנציה הקודמת, כשכחלון היה שר תקשורת ורווחה. פרץ אז מרי גדול בקרב הקהילה האתיופית אל מול גילויי גזענות קשים שבהם נתקבלה. מוקד המרי היה בקריית מלאכי. נתניהו זיהה את הבעיה האלקטורלית הפוטנציאלית וארגן קבוצה של שרים ומנכ"לים, שירדה איתו לפגישה צבעונית ומתוקשרת עם "ראשי הקהילה" האתיופית.
"לא אוכל להצביע למי שעלול לתת את קולו לביבי". כחלון. צילום: אריאל בשור
כחלון ויתר על הכבוד של ישיבה בשולחן הנשיאות או בשורה הראשונה, והסתובב בין האתיופים הצעירים, הקייסים והפעילים החברתיים. הוא שייך לשם, הוא לא שכח את זה. הוא ראה איך העוזר הפוליטי של נתניהו מכניס לאולם צוות צילום בתזמון מתוכנן מראש, בדיוק לפני ששני פעילים צעירים מברכים, משבחים ומקלסים את ראש הממשלה, הוא ראה איך צוות הצילום מוצא אחר כך מן האולם. זו הייתה הזדמנות צילום מתוכננת ומבוימת היטב, שהעניקה לביבי מה שהוא רצה: תמונת תמיכה צבעונית, עם רקע אתיופי, בו ובמדיניותו.
כחלון הכין, בינתיים, תוכנית מקיפה לסיוע לקהילה האתיופית. בדרך חזרה מקריית מלאכי, הזמין אותו נתניהו לחזור יחד איתו לירושלים במכונית. הוא ישב עם ראש הממשלה והסביר לו את מצוקותיה של העדה. "תאמין לי ביבי", אמר לו כחלון, "יחסית למה שעובר כאן על האתיופים, אבותינו שבאו מצפון אפריקה קיבלו יחס של מלכים. עובר עליהם גיהינום". הוא הבחין שנתניהו לא באמת מקשיב. כשהחל לפרט את התוכנית המיוחדת שלו לסיוע לאתיופים, ביטל אותה נתניהו בהינף יד. לא צריך, אמר. הוא הרי כבר הצטלם איתם. כחלון יצא מהמכונית, אחרי הנסיעה הזו, בתחושת קבס קשה. "כשאבא שלי גסס בבית החולים, הייתי חוזר מהמיטה שלו הביתה כל יום ונרדם", אמר לי, "באותו הלילה, אחרי מה שראיתי ושמעתי, לא נרדמתי".
כחלון הוא מנהיג ישראלי נפלא, אותנטי, מייצג אמיתי של שכבות המצוקה, של עם ישראל, של השקופים. בניגוד לאריה דרעי (ואלי ישי), שמטיפים להמשך בערות, הסתגרות והנצחת העוני, כולל דיכוי נשים והיצמדות ללחשים וכשפים, כחלון מציג פתרונות אמיתיים. אני אשמח מאוד אם הוא יהיה חזק בכנסת הבאה, אבל אני כנראה לא אצביע עבורו. למה? כי יש בהחלט מצב שהוא יישב בממשלת נתניהו. אין לי טענות נגדו על זה. יכול להיות שלא תהיה לו ברירה. אבל את הקול שלי לא אוכל לתת למישהו שבסופו של דבר ייתן אותו לביבי. אגב, הדברים אמורים גם לגבי ליברמן. ולכן, אם אתם ימניים, תצביע ליברמן. אם אתם חברתיים, תצביעו כחלון. אני לא אוכל לעשות את זה הפעם.
נשארתי עם לפיד והרצוג. יש לי הרגשה שעם ההתלבטות הזו אני אשאר עד הרגע האחרון. נדון בה כאן בפרוטרוט בשבוע הבא.
4. הבחירות המשוגעות
בינתיים, ננתח את המצב: עשרה ימים לבחירות, והכל יכול להיות. שום דבר לא סגור. אף אחד לא יכול להיות רגוע. כן, נתניהו יכול להיבחר מחדש. ברוב דחוק, אולי אפילו בלי רוב (כמו ב־2009), להפסיד במנדט או שניים להרצוג אבל להרכיב ממשלה בשיניים ובציפורניים (כדי לקרטע שנתיים ולהתרסק).
כן, יכולה להיות ממשלת "אחדות" עם הרצוג וביבי, עם או בלי רוטציה. זו האפשרות הסבירה ביותר. ואל תשימו לב להכחשות של נתניהו. הן לא שוות בקבוק ממוחזר. וכן, גם הרצוג יכול לנצח, אף שמתחילת הקמפיין הוא עושה הכל כדי להפסיד. הוא יכול לנצח איכשהו, עם 3־4 מנדטים יותר מנתניהו (או אפילו יותר), עם קואליציה שתורכב בדם, יזע ודמעות, מעגלים שירובעו, מרובעים שיעוגלו, לפיד יישב עם החרדים (על קוצים) וקואליציה שתהיה סך כל שנאותיה ותקרטע איכשהו שנתיים.
יש עוד תרחישים. פחות סבירים, אבל קיימים. נניח שלפיד ממשיך את המומנטום הנוכחי שלו ופורץ בשבוע האחרון קדימה. לא לשכוח: בבחירות הקודמות, בנקודת זמן זהה (עשרה ימים לפני הבחירות), נתנו הסקרים ללפיד פחות ממה שהם נותנים לו היום. הוא גמר עם 19 מנדטים. היום הוא סביב 13. הוא יכול, בקלות, להביא 16. או 17. או יותר. הקמפיין שלו הוא העוצמתי, המתוקתק, היעיל והמרשים ביותר מבין כל המפלגות. הוא בקו עלייה מתמיד. תומכיו חוזרים אליו במספרים יפים.
אם זה קורה, תארו לעצמכם שהדיל (המוכחש) בינו לבין כחלון וליברמן קורם עור וגידים. הם מגיעים כגוש אחד לנשיא ריבלין. הם 32 מנדטים ביחד (לפיד וכחלון 27, ליברמן 5). הם ממליצים, ביחד, על לפיד לתפקיד ראש הממשלה. ונניח שהרצוג מקבל, על פי התסריט הזה, רק 20 מנדטים. על מי הוא ממליץ? כי אם גם הוא ימליץ על לפיד, אז לפיד יקבל את המנדט להרכיב ממשלה. נשמע דמיוני, אבל לא מופרך לגמרי.
אלה בחירות משוגעות. הכל יכול לקרות. תארו לעצמכם שאחוז ההצבעה הגבוה יחסית של הערבים מרים את סף אחוז החסימה ומשאיר בחוץ את אלי ישי. או את מרצ. או גם וגם. או את ליברמן. כל אירוע כזה, מזעזע את המאזן הבינגושי ומייצר אפשרויות חדשות.
5. בין הלא ראוי, ללא יודע
בינתיים, כמה עניינים שכדאי לשים אליהם לב:
# על פי כמה מקורות בעולם החרדי, מועצת גדולי התורה החליטה להתכנס למחרת הבחירות ולפרסם את החלטתה על מי להמליץ אצל הנשיא. ההחלטה הזו אמורה למנוע את מסעות הלחצים, ההשתדלויות, השליחים, הצעות השוחד הפוליטי ותחרות הכיבודים והתיקים. זו הסיבה שהשתדלנים והשליחים מתרוצצים כבר עכשיו. ברור שאם נתניהו מקבל יותר מנדטים מהרצוג, או תיקו, הם ממליצים עליו. השאלה היא מה הם יעשו אם הרצוג יקבל 5 מנדטים יותר מנתניהו.
# אני לא יודע מי הכין את הנאום של יצחק הרצוג, ששודר מיד לאחר נאומו של ראש הממשלה בקונגרס. אם זה מה שהצליחו להכין שם, אז אולי לא באמת מגיע להרצוג להיות ראש ממשלה. זה היה אירוע מביך, חלש, על גבול התמוה. הרצוג, משום מה, היסה את התומכים שהריעו לו. למה? הוא הסביר להם שהוא מעדיף להיות כאן איתם בעוטף עזה, ולא בקונגרס, אבל באותה נשימה לא הרשה להם למחוא כפיים כי "הנאום משודר". אז מה אם הוא משודר, בוז'י? מה, החבר'ה בערוץ 2 עלולים לכעוס עליך?
אירוע חלצילום: פלאש 90
ולמה זה צריך להיות כל כך קשה לתת נאום מנהיגותי, שלא ייקטע בתחילתו בגלל "תעמולת בחירות"? למה זה כל כך קשה לקרוע את מסיכת ה"מר ביטחון" המזויפת של נתניהו? מה הבעיה להצהיר שתמנה אותו בשמחה לתפקיד שר החוץ בממשלתך, כי הוא טוב בנאומים? ואם יפרוש מהחיים הפוליטיים, אתה מוכן למנות אותו לשגריר באו"ם לכל החיים? איפה היצירתיות? איפה המנהיגות? ומי הגאון שלימד אותך להגיד, למחרת בבוקר, בגלי צה"ל ואחר כך גם ברדיו ללא הפסקה את המשפט המופלא "אין לי מושג", בהקשר למו"מ בין המעצמות לאיראן? האם זה משפט שמתמודד אמור להגיד במהלך קמפיין?
ראובן אדלר הכניס רוח חדשה לקמפיין המחנה הציוני. הוא עשה סדר, הוא הכניס רוח קרב, הוא אחז בהגה וכיוון אותו ליעד הנכון. בשלטי החוצות של המחנה הציוני הרצוג מזכיר פתאום, בדרך פלא, את אריאל שרון. אותו מבט, כמעט. אני לא בטוח שאדלר לא הגיע מאוחר מדי. וגם כשהגיע, זה היה, כרגיל, חצי עבודה. יש שם חמישה מטות, במחנה הציוני, כל אחד סוחב למקום אחר. הקרב בין נתניהו להרצוג הוא, בשלב הזה, קרב בין מי שאסור לו לנצח, למי שלא יכול לנצח. מלחמה בין הלא ראוי, ללא יודע.
# קלמן ליבסקינד הביא בסוף השבוע את התלונה על הטרדה מינית נגד מני נפתלי, מגובה בבדיקת פוליגרף. קלמן, כהרגלו, עושה עבודה עיתונאית משובחת. אני מבקש להוסיף אליה כמה הערות מטעמי.
הערה ראשונה: אני לא מכיר את נפתלי. עד שהגיש את התביעה נגד משפחת נתניהו, לא ידעתי על קיומו. יכול להיות שההטרדה שליבסקינד מדווח עליה קרתה, יכול להיות שלא. דבר אחד בטוח: אין לה שום קשר לתביעה של נפתלי ממשרד ראש הממשלה וממשפחת נתניהו, ואין לה קשר למה שנפתלי מספר על המתרחש שם. הדברים חייבים להיבדק בצורה יסודית ורצינית, עד האחרון שבהם. בואו לא נשכח שבמקרה של ראש ממשלה אחר השתמשה המשטרה בעדויותיו של שמואל דכנר, זייפן מומחה ונוכל מוצהר, ועוד לא אמרנו כלום על שולה זקן.
הערה שנייה: למה המתלוננת נגד נפתלי לא הולכת למשטרה? אם היא הוטרדה מינית, המשטרה היא הכתובת. לא במקום ליבסקינד, במקביל אליו.
הערה שלישית: הרמתי טלפון לנפתלי בעקבות הפרסום הזה. הוא אמר שגם הוא מוכן ללכת לפוליגרף. אם הוא מחביא בארונו מקרה של הטרדה מינית, הגיוני שייצא לתקשורת ויתנפל על המשפחה החזקה בישראל?
הערה רביעית: מאז שהחל המאבק בין נפתלי לבין משפחת נתניהו, קיבלתי כמה פניות מגורמים בתוך משרד ראש הממשלה. ביניהם אנשים שעוסקים בתחום הביטחון, אנשים שעובדים שם, אנשים שחיים תחת שלטון של אימה ופחד. הם פנו אלי ביוזמתם. סיכום מה ששמעתי מהם: מני הוא בחור נהדר. אין נגדו טענות. כל מה שהוא מספר על מה שקורה כאן, מתגמד מול המציאות. שאלתי אותם למה הם לא מתייצבים לצדו בגלוי. אנחנו מפחדים, הם אמרו.
למתלוננת נגדו אין קשר לתביעה שלו ממשפחת נתניהו. מני נפתלי. צילום: יקי צימרמן
הערה חמישית: לפני שבועיים התפרסמה תלונה של אחד משכניו של מני נפתלי, שסיפר שראה אותו מביא ארגזי מזון גנובים הביתה כשעבד במשרד ראש הממשלה. התלונה התבררה כעלילת שווא.
הערה שישית: אם מני נפתלי היה העובד היחיד אצל המשפחה הזו שמתלונן, הייתי שוקל להאמין שמדובר בצדיקים שדמם נשפך. בשנים האחרונות שוחחתי עם הרבה מני נפתלים. חלק יצאו לאור, חלק לא. נגד כולם הועללה העלילה שהם "מנהלים מסע הכפשות מתוזמר" וכו'. רובם הגדול היו בכלל ליכודניקים (ע"ע ליליאן פרץ).
הערה שביעית: אני יודע משהו על המחיר שנאלץ לשלם מי שיוצא נגד המשפחה הזו. לפני חמש שנים הגישה שרה נתניהו נגדי תביעת לשון הרע. זה היה בעקבות פרסום טור ארוך ובו מספר סיפורים מסמרי שיער על אודות מעלליה. היא לקחה פרט אחד, די זניח, מתוך הטור הזה, ותבעה בגינו (ובכך בעצם אישרה את כל הסיפורים האחרים). תשאלו מה קרה לתביעה הזו חמש שנים ארוכות? ובכן, כלום לא קרה. חמש שנים הם לא עשו דבר בתיק. לא חמישה ימים, לא חמישה שבועות ולא חמישה חודשים. חמש שנים. בהתחלה היה הליך גישור קצר שנכשל, ומאז כלום. נאדה.
והנה, עם ההכרזה על בחירות לפני שלושה חודשים, הגישה הגברת נתניהו תצהיר והפיחה רוח חיים בתביעה הישנה ההיא. ניסיון ההפחדה הראשון לא צלח, אז עכשיו יש ניסיון שני.