1. לכו אל הקלפיות. לכו להצביע. גם אם תצא השמש וגם אם יהיה מעונן. עזבו את הבית, הפסיקו לשעה את הלימודים, צאו בין חליבה אחת לשנייה. השאירו בצד את המשאית ואת הטרקטור, בקשו אישור מהמפקד, ספרו למנהלי החנויות שאתם רוצים להצביע ותציעו גם להם לעשות זאת, למרות הלחץ ביום הבחירות.
הסבירו לחבריכם, לבני משפחתכם, למעסיקיכם ולעובדיכם, שכנעו את החיילים ואת המפקדים, את הסוהרים ואת האסירים, את אנשי העיר והכפר, ואת העולים החדשים שמרגישים עדיין קצת זרים, ללכת להצביע ולהשפיע. להרגיש שהם אדונים לגורלם ושותפים פעילים לעיצוב עתידם.
שכנעו את הזוגות הצעירים, את המשוחררים מהצבא ואת הסטודנטים שחולמים על דירה, על עבודה טובה ועל הקמת משפחה, שזוהי השעה וזהו הרגע לגרש את הייאוש ולקרב את התקווה. אל תיתנו להם להתחמק, אל תסכימו איתם כשיגידו "כולם אותו הדבר". תתעקשו. תסתכלו להם בעיניים ותסבירו להם שמדובר בפתק אחד, בדקה אחת מאחורי הפרגוד שבה הם נמצאים לבד עם מצפונם, עם ערכיהם, עם התקוות, המסקנות, האכזבות, הציפיות והחלומות.
כשבנימין נתניהו הכריז בביטחון עצמי גבוה על מועד לבחירות לאחר שפיטר את שרי יש עתיד, הוא לא ידע לאיזה סרט בלהות הוא נכנס. הוא לא זיהה את המצב. בעצם היה האחרון לזהות. הוא טעה בהערכת מצבם של יצחק הרצוג ושל יאיר לפיד. הוא אפילו טעה בהערכת מצבו ותדמיתו שלו בעיני החברה הישראלית. נתניהו סבר שיצליח לשחזר את הבחירות הקודמות שבהן היה המועמד היחיד לראשות הממשלה.
אומרים שנתניהו הלך לבחירות על רקע תוצאות ההצבעה בעניין "ישראל היום". אינני יודע אם זו הסיבה, אבל שיקול הדעת בהליכה לבחירות ואי יכולת ההערכה והזיהוי מעוררים חשד שמשהו השתבש בירושלים. אחרי שש שנים, בכל תפקיד ניהולי או פיקודי, אתה הופך לאדם שמאוהב בעצמו, בסביבתו, במינויו, ברעיונותיו ובשגיאותיו. מדינת ישראל שלנו, שבעת המלחמות, הפיגועים והטרור; המדינה שמתמודדת בחזיתות חברתיות, כלכליות, ביטחוניות ומדיניות, שקלטה שבעים גלויות ועשתה בית ספר לעולם - צריכה להוליד את עצמה מחדש.
אנחנו צריכים לנסח מחדש את יעדי הציונות לעשור הקרוב, ולהפוך אותם לאבן שואבת לדור הצעיר, למעמד הביניים, לעולים שהתמקמו כאן וגם לוותיקים שעוד זוכרים ישראל אחרת, פחות אכזרית ויותר פתוחה ולבבית. אנחנו צריכים למצוא את שביל הזהב בין השוק החופשי והקפיטליזם, לבין הערבות ההדדית והצדק החברתי, וזקוקים לנוסחה מיוחדת של כלכלה יהודית־ישראלית.
וכן, אנחנו צריכים גם תקווה לשלום עם הפלסטינים. ללמוד את לקחי העבר, לוודא שתחושת הביטחון של הישראלים תהיה מונחת איתן בבסיסו של כל הסדר כשיבוא. נצטרך לשקם את היחסים עם ארה"ב, להכניס תכנים חדשים ויצירתיים לתוך הסכמי השלום עם ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית בגדה. נצטרך לכרות בריתות אזוריות עם סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן ומצרים כדי שנוכל להתקיים כאן. לקבל ולהעניק.
כדי שכל זה יקרה עליכם ללכת להצביע. ממשו את זכותכם האישית ואת חובתכם האזרחית. לכו להצביע גם אם לא עשיתם זאת עד היום. זה לא פוליטיקה. זה העתיד שלנו ושל ילדינו. אלו החיים שלנו. הבחירות הללו גורליות. הסתכלו על ההורים שלכם, הוותיקים, שבנו כאן בית, שתלו עץ וסללו דרך. התבוננו בילדים שלכם כשהם ישנים במיטותיהם והישבעו לעצמכם שהפעם זה יהיה אחרת. הפעם אתם לוקחים את עתידכם לידיכם. אל תגידו "יום יבוא", כי ביום שלישי אתם הולכים להביא אותו בעצמכם. אף אחד לא יעשה זאת במקומכם.
2. בשבוע שעבר, בפורים, קראנו במגילה את דברי מרדכי לאסתר, "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". המשפט הזה נכון ורלוונטי לך, נשיא המדינה ידידי, ראובן ריבלין. אתה - שנבחרת לתפקידך הרם בניגוד לעמדתו של ראש הממשלה, שלא רק לא תמך אלא אפילו פעל למנוע את בחירתך - ניצב כעת בעמדה מכרעת על עיצוב המציאות הפוליטית לאחר הבחירות.
השבוע התבטאת באופן חריג וחסר תקדים, אך התבטאותך לא זכתה להד תקשורתי ראוי. אמרת שאם לא יהיה רוב ברור לאף אחד מהמועמדים, תפעל להקמת ממשלת אחדות שתוביל לשינוי שיטת הממשל בישראל. אני נמנה עם אלה שחושבים שישראל צריכה שינוי והייתי מעדיף הכרעה ברורה.
אני עוד זוכר את "ממשלת השיתוק הלאומי" של מחצית שנות ה־80 (עם יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין). מאז התבגרנו, התקשורת יותר פעילה והציבור יודע לדרוש ולהגיב. אין מתאים ממך, כבוד הנשיא, הפרלמנטר הוותיק והמנוסה, בעל ההדר הבית"רי והיושרה האישית, להיות האיש שיוביל את המהלך שימנע בחירות נוספות בעוד שנה וחצי. אתה האיש להכתיב שילוב ידיים וקווי יסוד סבירים של ממשלה רחבה, עם בסיס פרלמנטרי רחב ומערכת איזונים, בלמים ומנגנון קבלת החלטות. בעוד כמה ימים יופנה הזרקור אליך. ומי יודע "אם לעת כזאת הגעת למלכות".
3. בסוף נצטרך לחיות כאן עם השפעת הקמפיין של אביגדור ליברמן לגירוש ערבים, לטרנספר ולעונש מוות למחבלים. נצטרך להישאר כאן עם השפעת ההסתה הגזענית של אריה דרעי נגד האשכנזים ועם תוצאות הקמפיין העדתי והאמוציונלי שלא היה כאן כבר שנים. נישאר קרועים וחסרי הבנה מה אמר מרן, למי ומתי? אבל יש גם רווחים: למדנו קצת על לוי אשכול ונזכרנו ביצחק רבין ובדוד בן־גוריון.