ממליך המלכים: מבחנו העליון של משה כחלון

במובן של המרוץ לכיבוש הפסגה אפשר לומר שהפסגה כובשת את הפוליטיקאים לפני שהם כובשים אותה, וכחלון לא שונה מכל פוליטיקאי אחר. גם הוא רוצה להיות ראש ממשלה ותשכחו את החיוך הכאילו נבוך והכעכועים הגחכניים כשהוא נשאל על כך. הוא הרי כבר נשם אוויר פסגות, כבר השתין לצד ראשי ממשלה, והוא יודע שגם אצלם זו לא שמפניה. גם הם מוכרים, קונים, נמכרים ונקנים. והם יכולים להריח לו, כמאמר הזאב לכלב.
 

בעניין הגורלי ההוא של אחריות נוראה, והדרת כבוד וכריזמה ומנהיגות והכרעות בענייני ביטחון ומדיניות - כל אלה מגיעות בעסקת חבילה עם המאבטחים, החנופה, ההילה המלאכותית, ועם הישמע קול הכרוז: "אדוני ראש הממשלה!". כל מי שחי במרחק נגיעה מתהליך קבלת ההחלטות יודע שמאחורי כל ראש ממשלה יש מספיק אנשים וארגונים כדי לענות על כל שאלה. במקרים שבהם ראשי ממשלות אינם מסוגלים לענות ולהכריע, החוכמה היא להפיל את הכישלונות על סביבתם ולגנוב מהם את ההצלחות. זהו סוד הכריזמה. וטיפשות ההמון כמובן. כחלון בן 55, 15 שנה חבר כנסת. אני לא יודע עד כמה הוא מעריך עצמו כבשל לג'וב, אבל אני משוכנע שהוא משוכנע שכל מה שהוא זקוק לו זה זמן אפייה עד שיתפח לממדים הנכונים.
 

הוא כמובן לא הולך עכשיו על ראשות הממשלה. וכדי לעשות את זה בהמשך הוא זקוק לבסיס רחב יותר מאשר מאגר המנדטים הנוכחי שלו. באופן הכי טבעי הוא מכוון לליכוד. לביתו. הליכוד הוא מותג חזק יותר מאשר נתניהו, ומי שכובש את הליכוד כובש את עמדת הזינוק לראשות הממשלה. מצביעי הליכוד מנפנפים בביבי ביבי ביבי, אבל מה שמחזיק את נתניהו בחיים הוא החיבור עם הליכוד שהוא שבט, שהוא משפחה וקריאת תיגר על כל העולם.

לתומי חשבתי שהנקודה הארכימדית שממנה ניתן להפיל את בית הקלפים ולהזיז את הג'וקר היושב בתוכו היא התחמנות הקטנה של משפחת נתניהו. אסטרטגיה מדינית או טקטיקה פוליטית כנראה לא מדגדגות את הליכודניק המצוי. מה שאמור להשפיע הוא התחשבנות קטנונית תוך נגיסה מכסף ציבורי יעני "על חשבוננו!". מילא שזה קורה לנו, הדפוקים, הרי זכותנו לדפוק את השיטה, אבל ראש הממשלה?
 

לכן חשבתי שאפילו הליכודניק המצוי יגיד לעצמו איכס על תעלולי הבקבוקים ורהיטי הגן, ויסמן לנתניהו את הדרך החוצה. טעיתי. הייתי משוכנע שתחושת המיאוס מביבי קיימת גם אצל מצביעיו, למעט סתומים גמורים, ומסתבר שהחשש לאבד את ה"בית" הליכודי חזק מחשבון נפש וכיס מול ראש ממשלה מביש ומפלגה מבוישת. אני מניח שכחלון יודע ומבין את המצב הזה יותר מכולנו. לכן יהיה לו הרבה יותר קל לקרוא תיגר על נתניהו בתוך הבית מאשר מתוך הקואליציה של בוז'י. עם הליכוד מאחוריו, השד העדתי לימינו וקמפיין רק לא ביבי לשמאלו, יש לכחלון של הסיבוב הבא סיכוי לא רע להיות השיפוצניק האולטימטיבי בבית ברחוב בלפור. הוא אומנם זקוק לשיפוץ האנגלית שלו, אב לעד שיתבהרו כוונותיו או יכולותיו המדיניות, הוא לא צריך לדעת אנגלית כדי להתחבק בחום עם מנהיגי העולם.
 

לארדן, כץ, אקוניס, סער ושאר הממתינים מן הצד עד שהאריה יסיים לגרם את גוויית המדינה, אין סיכוי מולו. אומרים לי שאין סיכוי שכחלון יחבור לקואליציה עם נתניהו, משום שהוא שונא אותו ברמה טריפוליטאית, שזה כמעט בגובה של רמה מרוקאית. לי הוא דווקא נראה כמו טיפוס שיודע ליהנות גם מנקמה קרה, ומה שקובע בסופו של יום הוא החשבון הקר: כן השיגור המבטיח ביותר הוא בתוך קואליציית הימין, כך שהבחירות בעצם כבר הוכרעו.
 

אלא אם כן - כל מה שנאמר עד כה שטויות במיץ. וזה עשוי לקרות אם במקום האינסטינקט הבלתי נשלט לקפוץ במעלה הזרם כמו סלמון בעונת הפשרת השלגים, יש בכחלון קמצוץ אחריות לאומית והוא חובר לבוז'י.
 

הסיכוי כאמור לא גדול, גם מפני שהוא ימין צרוב מטבעו ומדרכו עד עכשיו. אבל אם נכון מה שמספרים עליו, שבחדרי חדרים הוא מגלה "אחריות לאומית" 

לעומתית מול מדיניות ההקפאה של נתניהו, הרי שיש לאותה אחריות לאומית רק פרשנות אחת: פשרה היסטורית עם הפלסטינים. או, במילים אחרות, הסרת התנחלויות כמפתח לתהליך אמיתי.

הרצוג. צילום: אסף קליגר
 

אחרי גילויי ברנע על מסמך הוויתורים (לכאורה) נתניהו כבר יצא מבוהל ואמר בבריטון הכי משכנע שלו "אפילו לא סנטימטר". גם אם האיש שקרן מדופלם ומזגזג מקצועי, הוא לא מסוגל לחזור בו בקואליציית ימין, מה שמבטיח תקיעה מוחלטת של הסדר בתקופה הנראית לעין. כולל בממשלת אחדות כשבנט בחוץ וכחלון בפנים. הסיטואציה הזאת מחייבת את כחלון לעשות שיקולים הרבה יותר מסובכים מפילוח וסימון קהל מטרה על ציר השאיפות האישיות שלו בקמפיין בחירות. שיקולים שהם מחוץ לקופסה הפוליטית והפרלמנטרית שבה חי כל חייו.
 

להעריך למשל שהבחירות האמיתיות הן לא על יוקר החיים כמו שאומר נתניהו, אלא על החיים עצמם. לא איראן והפצצה שלא נולדה, אלא השחיקה האמיתית היומיומית בבוץ ובדם הפלסטיני והיהודי. לחשוב שאולי כל הדיבורים על תנופה כלכלית, ויוקר מחיה ועמלות בנקים ושאר עניינים חברתיים קשורים בעבותות בל יינתקו במצב הביטחוני והמדיני. כמתמודד על האוצר לא שמענו מכחלון מילה וחצי מילה על 65 מיליארד שקלים תקציב ביטחון, שהוא כמו חור שחור שכל ההצהרות על התיקונים החברתיים שהוא מתכנן נבלעים בו.
 

אם וכאשר יחליט כחלון שהוא הולך עם הרצוג לקואליציית שמאל, הוא צפוי לעמוד במבחן הראשון כמנהיג. וזה יקרה עוד בטרם יחתום על ההסכם ולפני לחיצות הידיים. הרוב המכריע של תומכיו הם ימין. חלקם ימין קשה. לטובת מערכת העיכול של מצביעיו אפשר לומר שזוהי קואליציית מרכז־שמאל. עם כיפוף אורי גלרי נוסף זוהי הקואליציה האידיאלית של המרכז המדומיין, שקיים רק בניירת האסטרטגית של פרסומאי יש עתיד והמחנה הציוני. בפועל זהו מחנה שמאל שיתכתב עם מעמד הביניים, העניים ואולי גם עם מקופחי ליצמן, השקופים של דרעי ואולי אפילו אלו של איימן עודה, שיפרוש לממשלת השמאל רשת ביטחון תמורת רשת שלום, כלומר ניהול מו׳׳מ מול אבו מאזן.
 

זהו סיפור לא פשוט עבור כחלון, אבל אם האיש רוצה להיות מנהיג, זהו מבחנו העליון: לבגוד בבוחריו כדי להוביל אותם למדינה טובה יותר. בגין עשה את זה. שרון עשה את זה. אני מניח שאפילו כחלון לא יודע אם הוא מסוגל לעשות את.זה. עוד כמה ימים גם הוא ידע. גם אנחנו.