התחלתי לפקפק: בבחירות האלה אקשיב להגיון

אבא שלי הסביר לי בגיל צעיר שקבוצת כדורגל לא מחליפים אף פעם. הוא לא ציין שככל הנראה זהו הדין גם במפלגות. מפלגה הרי אמורה לייצג אותך, את אמונותיך ובאיזשהו מקום גם את הסטטוס החברתי שלך. היא מעניקה לך שייכות, או לפחות זה מה שהתיימר לקרות לפני 30 שנה. אלא שמי שחשב כמוני שהצבעה בימינו היא אך ורק עניין אידיאולוגי, טעה טעות איומה. רק כיום אני מבינה באיחור מה, עד כמה ההצבעה שלנו היא עניין רגשי ואין לה שום קשר לאידיאולוגיה או למצע. אני לא אשכח לעולם את מבטה של סבתי המפא״יניקית המושבעת, חברת ההסתדרות הגאה, לאחר שאספתי את שאריות הפתקים של מפלגת רצ דאז, שהיו מפוזרים בכיכר אתרים בתל אביב ופיזרתי אותם בסלון. אף פעם לא הבנתי איך למרות סיפורי השחיתות ששמעתי בחצי אוזן מהחדר השני על מפא"י, עדיין כולם ממשיכים להצביע להם. כנ¬ראה שגם אז לא הייתה כביכול אלטרנטיבה.
 

כשהיינו בני נוער בתחילת שנות ה-90, חיינו בתקופת שפל ביטחוני ותחת תחושת אימה ברחובות, כשמנגד זרחה לה תקווה של שלום באופק. וגם אם התקווה הזאת הייתה קלושה, היא הייתה נוכחת כמעט בכל דבר שעשינו. במחשבה שנייה, אולי זה מה שמסמל יותר מכל את סוד הקסם של הנעורים. אנחנו יודעים מעט מדי על הרע ומצליחים לדמיין באופן צלול יותר את הטוב, בין שזה בהתאהבויות חסרות מעצורים ובין שזה באמונות שאינן מתפשרות. וככל שחולפות השנים אנחנו מבינים שאין חדש תחת השמש, שכל הפוליטיקאים באשר הם מושחתים, ושלא משנה מה נעשה, תמיד נתחיל ונסיים באותה הנקודה.
 

כמעט 20 שנה עברו מאז שמימשתי את זכות ההצבעה שלי בפעם הראשונה, ואני עדיין מתלבטת. אומנם לא בין גושים, אלא בין שתי מפלגות, וזה לא קרה לי מעולם. ואולי עצוב שזה לא קרה. בהצבעה הראשונה בדיוק לאחר רצח רבין לא היה לי שמץ של ספק שצריך לעשות את הדבר הנכון. ואכן, המשכתי לעשות שוב ושוב את מה שהיה נכון מבחינתי כל אותן שנים לאחר מכן, מבלי לחשוב יותר מדי. כורח ההרגל. ״כזו אני״, אמרתי, אולי בהכנעה, ולא חשבתי קדימה, הצדה ולעומק. באיזשהו מקום זה קצת כמו להיות אוהדת הפועל ולדעת שפעם אנחנו למעלה ופעמים רבות מדי למטה. ולמרות זאת להיות שם באש ובמים, לקלל ולהתלונן ולא לדעת לנצל את המומנטום ברגע שיש מזל וזה מצליח.
 

אלא שהחיים עצמם הם לא משחק כדורגל ישראלי, הם מצליחים באופן מפתיע למדי להיות גרועים הרבה יותר מכל דרבי תל אביבי אלים. למרות היותי אחת מתוך שבעה מיליון, החלטתי לקחת אחריות על ההצבעה שלי הפעם. נכון לרגע זה אני לא מפסיקה לריב ולהתווכח עם אנשים מהגוש שאליו אני שייכת (שוב המילה הרגשית הזאת ״שייכת״), שמשוכנעים מהו הדבר הנכון לעשות. ואני עדיין מתלבטת אם ללכת עם הלב (שוב, השייכות?) או לחשוב בקול ההיגיון. האם להצביע מתוך הרגל, מתוך אידיאולוגיה לא מתפשרת, או לתת צ׳אנס לאלטרנטיבה הלא מושלמת, רק כדי לא לחזור כל כך הרבה פעמים על אותה הפעולה ולצפות לתוצאות שונות.

זו מערכת הבחירות הראשונה שבה אני מוצאת את עצמי חסרת אונים לחלוטין. נעה בין התקווה והאופטימיות, גם אם היא ילדותית, שאני תמיד מעדיפה לשמר בתוכי, לבין הקולות מבפנים ומבחוץ שמתעקשים שהכל כבר אבוד, תרתי משמע. אני באמת לא מבינה מדוע אני לא מצליחה לשחרר את המקום הרגשי הזה הטוען: ״זה הבית״, לכאן את ״שייכת״. זה לא הבית, ומי החליט שגם פוליטיקה צריך להעמיס על הלב העמוס ממילא בדברים חשובים הרבה יותר (החיים עצמם?). אני מנסה להזכיר לעצמי שמדובר במשחק אסטרטגי מלוכלך, שמצהיר כי אינו משאיר פצועים בשטח, ובסופו של דבר רומס גם גופות.

ובמחשבה שנייה, אף שאני כבר לא אותה ילדת פרחים שהסתובבה יחפה בעצרת השלום, ואף שהטרמינולוגיה שלי התמתנה קצת בשנים האחרונות, אני עדיין חושבת שאני צעירה מספיק כדי לא לאבד את האופטימיות לגמרי. בוודאי שלא עכשיו. אתם יודעים מה, בעצם אף פעם לא.