עול עמוק, מבט חודר, ראש נע מעט קדימה. כפות הידיים מתחברות, הקול יורד בחצי טון, חיוך בזווית הפה. קאט. מישהו שבר כאן את המצלמה. והוא עושה את זה כל כך בטבעיות, הוא כל כך לא מתאמץ, ראש הממשלה בנימין נתניהו. קוראים לזה כריזמה, ועל פי הסקרים האחרונים זאת אחת התכונות הכי מוערכות יתר על המידה במערכת הבחירות הנוכחית.
קמפיין הליכוד נשען על משילות ועל איראן. אבל בראש ובראשונה, הוא היה אמור להישען על הכריזמה של נתניהו, זו שמשדרת כוח ועוצמה ושיקול דעת. אפיל שהוא כולו גבריות כמעט כוחנית.
כשראש הממשלה החליט להפיל את הממשלה, לא היה בסביבה ולו אדם אחד שיאיים על הכריזמה הזאת שלו: כחלון אנמי, הרצוג נראה ומדבר כמו נער בר מצווה, לבני היא אישה, לפיד רגיש ומתוק, אבל היי, הוא לא גבר־גבר.
הסרטונים הראשונים של הליכוד נשענו על הכריזמה הזאת: ביבי המבוגר האחראי, כל השאר ילדים קטנים שמשחקים משחקים. ביבי שומר על הילדים שלכם כי רק מישהו עם חזות מרשימה ונוכחות יכול לשמור על ילדים. נתניהו, כנראה, מעולם לא חיפש מטפלת או בייביסיטר: כולנו מעדיפים, בסופו של דבר, שעל הילדים שלנו תשגיח סבתא חמה ומחבקת ולא גבר שמנסה לשדר שהוא נטול חולשות.
הכריזמה, התדמית העוצמתית, הייתה אמורה להספיק כדי לנצח את הבחירות הללו. נתניהו זורח אל מול קבוצה של אנשים די מחוקים. ה״אני יודע, זה בסדר, תסמכו עלי״ מול החננות האלה שבאים ומציפים בעיות ורוצים גם תשובות. המנכ״ל שלא נותן לאף אחד דין וחשבון, אל מול קבוצת הפקידים האפורה שמנהלת דיונים משמימים ומתעסקת בפר¬טים לא חשובים.
״תסתכלו על הרצוג, הוא נראה לכם כמו מישהו שיוכל לעמוד מול האיום האיראני?״ הוא שואל והכוונה היא, כמובן, לא לאישיותו של הרצוג אלא למראהו וקולו, והרי ברור שאנשים רזים עם קול קצת צפצפני מאבדים עשתונות.
אגב, גם לנשים יש קול יותר גבוה והן זקוקות למלחי הרחה ברגע שמשהו נורא קורה. ולכן, במדינה כמו ישראל, רק מישהו כמו נתניהו יכול לאחוז במושכות. זה הקו, זה מה שאנחנו משדרים.
אבל לאור הסקרים האחרונים נראה שמשהו במשוואה הזאת השתבש, פתאום זה לא עובד יותר. הכריזמה כבר לא מספיקה. לפעמים יש אפילו תחושה שהיא פועלת נגדו.
הציבור הישראלי רוצה יותר מאשר יד על הלב ומבט מסוגנן ו״עזבו אתכם משטויות, אני כאן״. הוא לא סומך יותר על הנוכחות החזקה על המסך או על הופעה בוטחת מול הקונגרס שגוררת מחיאות כפיים מהיציעים.
אנשים רוצים דירה ופרנסה וביטחון תעסוקתי ולא איפא״ק מזיל ריר. לא, נתניהו, אל תדביק אותי לקיר ותלחש באוזני בטון בוטח ומלא חשיבות עצמית ״יהיה בסדר, ביבי פה״, אלא תגיד לי, בבקשה, איך זה שבישראל אחד מתוך שלושה ילדים הוא עני.
הציבור רוצה תשובות. גם אם הן נאמרות בקול קצת מהוסס, בלי דפיקות על השולחן, בלי כישרון משחק, בלי פירוטכניקה, בלי זיקוקים. את ההופעה הזאת אנחנו רוצים שקטה, אנפלאגד, במה קטנה. אבל שנאמין שזה ששר את המילים גם מתכוון אליהן.