פחות משבוע לפני הבחירות נחשף ראש הממשלה בנימין נתניהו לעובדה ש"החיים" זה לא הגרעין האיראני. האמת המרה שלפיה "החיים" הם מחירי הדיור (כפי שהשתקפו בדוח מבקר המדינה) התגלתה לו במלוא עוצמתה רק בימים האחרונים.
הפור נפל. על סדר היום האמיתי בבחירות הנוכחיות נמצאים האזרח ומצוקותיו, הכלכלה והחברה – ולא הגרעין האיראני, ירושלים, דאע"ש או הנמכת ציפי ובוז'י. ביבי נדהם לגלות שהחיים הם יוקר המחיה, כפי שהוא משתקף במחירי המזון. התברר לו שהחיים הם גם מאות אלפי הקשישים החיים מתחת לקו העוני. החיים הם גם החיים ביישובי הדרום המוטרדים מאיומי החמאס. ונכון, החיים הם גם הגרעין האיראני, אבל לפי סדר החשיבות הזה.
מרגע שחלחלה בראשו התובנה שהאיומים על חלוקת ירושלים הפסיקו לעבוד, הוא ניסה במהירות להחליף את הדיסקט האיראני בסדר היום הכלכלי. לפתע הודה באחריותו למחירי הדיור. פתאום נזכר לגייס את הרפורמה בסלולאר של כחלון (עוד מהממשלה הקודמת). הוא גם לא היסס לנכס לעצמו את יוזמתו של לפיד לסיוע לניצולי השואה.
אבל יש הזדמנות אחת לרושם הראשוני ואותה ביבי פספס וכבר לא ניתן לתקנו בלוח הזמנים הקצר שנותר עד לבחירות. לו נתניהו היה מפנים את חשיבות האג'נדה הכלכלית-חברתית, כפי שהשכיל לעשות לאחר מחאת יולי 2011 כשהקים את ועדת טרכטנברג, ייתכן שהכול היה היום שונה.
עמדו לרשותו שלושה חודשים תמימים שאותם יכול היה לנצל לשינוי הסנטימנט הציבורי השלילי כלפיו, כפי שהשכיל לעשות זאת לפיד. הוא יכול היה להתהדר בנתוני הצמיחה, בנתוני האבטלה הנמוכים וביציבות הכלכלית.
לא היה מזיק אם הוא היה מסביר שלמרות יוקר המחיה הבלתי נסבל בדיור, בממשלתו האחרונה עשו צעדים חשובים לפתרון המצב. במקום לזרוק את האחריות על אולמרט שסיים את תפקידו בתחילת 2009, הוא יכול היה לבקש פסק זמן נוסף כדי להשלים את משימת הנדל"ן. אבל הוא לא עשה דבר מכל אלה.
תחת זאת הוא הקיף את עצמו בעדת חנפנים שהבטיחו שנאום אחד בקונגרס האמריקאי יספק את ההמונים. אבל ביבי, כמו ביבי, חשב מתוך זלזול או יהירות שאין סיבה למסור דין וחשבון על פעילותו הכלכלית.
הליכוד כמפלגת השלטון היה חייב לפרסם מצע או תוכנית כלכלית – אבל מתוך זלזול, טמטום או שניהם יחד, הוא היחיד שהתעלם. רק לקראת סוף הדרך, כשפסק דינו של הבוחר נראה באופק, הוא נזכר לחזר אחרינו באמצעות פזרנות ראיונות בתקשורת. אז מדוע כשיורקים לנו בפנים, ניתן לביבי הזדמנות נוספת?