תוצאות הבחירות לא צריכות להפתיע אף אחד. הקמפיין של השמאל טען שנתניהו לא עשה כלום במשך שש השנים שהיה ראש ממשלה. אבל זה פשוט לא נכון, אם הצמד בוז׳י וציפי היו מבינים שנתניהו עשה המון במהלך שש השנים שכיהן כראש ממשלה, הם אולי היו יודעים גם איך לנהל את המהפך(ה) שניסו להוביל.
נתניהו עשה הרבה במהלך שש השנים האחרונות. למשל, הוא הפך את התקווה לשלום, למילת גנאי. בכל הסקרים מאז שנות התשעים רוב הציבור תמך בניהול משא ומתן להסכם שלום. השיא היה בשנים 2003-2005 עם שיעור תמיכה של 66 אחוזים בממוצע ושוב, בשיעורים דומים, בשנים 2009-2011 עם תמיכה ממוצעת של 64 אחוזים בניהול משא ומתן להסכם שלום עם הפלסטינים.
שלטון נתניהו עשה את שלו. אמירות ש״אין פרטנר״, סבבי עימותים ועלייה במתיחות הביטחונית, על רקע מדיניות הממשלה, הביאה לשינוי מגמה. בשנת 2012 התמיכה בניהול משא ומתן להסכם שלום, בקרב הציבור היהודי בישראל, הלכה וירדה, וביולי 2012 הגיעה ל-58 אחוזים. במערכת הבחירות ב-2013 השאיפה להסכם שלום עם הפלסטינים כמעט ונעלמה ממערכת הבחירות. מרצ הייתה היחידה מבין המפלגות הציוניות שנתנה לו מקום מרכזי בקמפיין שלה. בבחירות שהתקיימו אתמול הציבור הצביע נגד הסיכוי לשלום.
ולא רק התקווה לשלום נגוזה. נתניהו ושותפיו מימין העלו במהלך שש השנים האחרונות, נושא חשוב ומשמעותי לעתיד המדינה לדיון הציבורי. זהו נושא שעלה ביתר שאת בבחירות אתמול: ערביי ישראל. האחרונים הם חלק מהסכסוך עם הפלסטינים, אבל לא חלק מהפתרון. השיח ביחס לערביי ישראל, שהיה גזעני ברובו, הפך לגזעני יותר. שאלות בנושא דמוגרפיה הן שאלות מהותיות, אבל התשובה אליהן לא יכולה להתבצע בשיח גזעני.
הממשלה היוצאת העלתה את אחוז החסימה כדי לנסות ולפגוע במפלגות הערביות שיצאו המרוויחות הגדולות מהמהלך הזה, שייתכן מאוד שהוא מהלך ראוי. אבל ממשלת נתניהו לא התמודדה עם הבעיה, היא העדיפה, כמו בנושאים אחרים, להחמיר אותה.
אתמול נוצר ניכור נוסף. ראש הממשלה שאמור להיות ראש הממשלה של כל אזרחיו, הביע בדף הפייסבוק שלו חשש מהצבעה של אזרחי מדינת ישראל כי הם ערבים. נתניהו הפעיל בקרב הציבור היהודי את כל החששות שלו והניע אנשים שאולי רצו להצביע כחלון או לפיד, רק מתוך פחד. הם עשו זאת כי ראש הממשלה הזהיר אותם, והם, ששותפים לשיח הגזעני שהלך והחמיר בשש השנים האחרונות, עשו את מה שאמרו להם שיכול להציל את המצב: הצביעו ליכוד. למרות שהתוצאה של הרשימה הערבית המאוחדת היא פועל יוצא של החלטות של הממשלה הקודמת, בראשותו של מי שהזהיר אתמול מהתוצאה הזו.
הממשלה של נתניהו גם הגבירה את הפערים החברתיים, וקידמה חוסר רגישות חברתי מובהק. ניתן ללמוד ממנו מתוך פרט קטן, אולי שולי יחסית, בדוח מבקר המדינה על הוצאות מעונות ראש הממשלה: הקיסרית נתניהו ובעלה אפשרו לעובדיהם לשלם עבור הקפה והמאפה, האקמול והעיתונים שלהם, מבלי לדאוג להחזר עבור אותן הוצאות. מובן שראש ממשלה לא צריך להתעסק בזוטות, אבל צריכה להיות לו הרגישות הזו, לדעת שעובדיו, שמרוויחים בקושי כדי לסיים את החודש, לא יכולים להרשות לעצמם את ההוצאות הקטנות האלה. גם אם מדובר בכמה עשרות שקלים, הרגישות הזו לא קיימת. וכך הפערים החברתיים גדלו.
ומי אשם? אנחנו, מתלוננים נוסעים לחו״ל. אז אתמול הציבור בחר בעוד ארבע שנים של הגדלת הפערים, הציבור בחר להמשיך ולשלם שכר דירה גבוה ולאפשר לחלום הדירה להתרחק. או שהוא בחר להאמין לביבי, שהפעם הוא באמת יעשה כדי להוריד את מחירי הדיור, למרות שעד עכשיו, הממשלה ברשותו רק תרמה להגדלת הפערים ולא עשתה שום פעולה ממשית להורדת מחירי הדיור.
תוצאות הבחירות לא צריכות להפתיע אף אחד. נתניהו עשה הרבה במהלך שש השנים האחרונות: הוא הגדיל את הפערים החברתיים, הרחיק את השלום, ותרם לשיח הגזעני בארץ. ולא אמרתי מילה על יחסי החוץ, בעיקר עם ארצות הברית. הרשימה ארוכה. ביבי עשה הרבה במהלך שש השנים האחרונות. עבורי זה אומר שהבוקר הזה אנחנו צריכים להתחיל לסמן את מנהיגי העתיד. לתת הזדמנות לצעירים ולקוות, שאולי יום אחד, לפני שיהיה מאוחר מידי, יתחלף שלטונם של הקיסרית נתניהו ובעלה. או שהם פשוט יפתיעו ויוכיחו שהם מסוגלים לנהל את המדינה: באחריות ורגישות. כי עד עכשיו, לפחות בשש השנים האחרונות, כנראה פשוט לא היה אכפת להם מספיק מאיתנו.