עד היום לא ברור מי המציא את המונח ״פח הזבל של ההיסטוריה״. מהו סוג הזבל או הפסולת הראוי להסתופף תחת כנפי ההיסטוריה? לא מכבר, בחפירות בעיר העתיקה אפולוניה־ארשוף נחשפו בורות אשפה ביזנטיים ובתוכם עתיקות מרהיבות ויקרות ערך המשקפות היסטוריה מקומית בת אלף שנים. יתכן שזה היה הזבל של אותם ימים.
במהלך הלילה שבין יום שלישי לרביעי, משנודעו התוצאות הסופיות של הבחירות לכנסת ה־20, תהיתי מה אפשר יהיה להשליך לפח הזבל המיוחד הזה. רשימת הפריטים שעלו במוחי הייתה ארוכה, יותר מדי ארוכה. חלילה, לא פרשיות בנוסח מצעד האיוולת של ברברה טוכמן, אלא אוצר בלום של מוצרי הלוואי שליוו אותנו במערכת הבחירות.
מאות אלפי מילים של דיווחים ופרשנויות בתקשורת הכתובה והאלקט־ רונית, סרטוני תעמולה, סקרים אינסופיים, פרוטוקולים של דיונים במטות המפלגות, רעיונות של יחצ״נים, הצעות של דעתנים, קריקטורות למיניהן, מידעים שנלקטו מסלי נייר ומאפרות, והרשימה ארוכה.
כל אלה תשתיתה של מערכת הבחירות 2015 שליבתה היא אחת - חיסול פוליטי. חיסול יריב אחד בלבד, שהקונצנזוס מחייב לכאורה את הורדתו מן הבמה על מנת שישראל תשכון לבטח. איני זוכר מערכת בחירות שעניינה האחד והיחיד והבלבדי היה הפלתו של ראש ממשלה, קודם כל הפלתו. כך שזהות מחליפו, גם אם הוא ראוי, אינה חשובה. אגד של מפלגות וגורמים חרת את המגמה על דגלו. למתארחים בבתי הקפה השכונתיים היה על השולחנות פריט נוסף על ממתק לסוגיו, לימון וכו', גולגולתו של ראש הממשלה.
לא זכור לי צונאמי שוצף כזה של שנאה אל ראש ממשלה. חלחלה, זעם, בוז, מקור צרותינו. לו הייתי זבוב על הקיר בחדר העבודה שלו, אני מניח שה־ מראות שהיו נגלים לעיני היו אלה: הוא קרא את כל מה שנכתב, האזין לכל מה שנאמר, חימה מצטברת והולכת, המובילה להחזיר מנה אחת אפיים.
וזה אירע בשלושת הימים שלפני הבחירות. לפתע התנער, כאילו אחרי תרדמת חורף. בחומת המגן שלו, תרדמה, רפיסות, בהייה. וכנאמר במשנה, ״במקום שאין אנשים השתדל להיות איש״, והוא, רק הוא, לבש אדרת קשקשים וחבט על ימין ועל שמאל. אפילו אינו מאפשר למרואייניו בטלוויזיה להפסיקו, כמנה־ גם עם מרואייניהם. כן, היראה מפני הס־ מכות עדיין ישנה, שהרי הוא עדיין כיהן כראש ממשלה, גם עשתה את שלה.
איני יודע אם היה מטה שכיוון את הצונאמי נגד ראש הממשלה. אני כן יודע שאם היה, הרי שאנשיו לא ידעו את הסוד: הצורך לא למתוח את החבל עם נפש האדם הליכודי. יש רגע שבו ליכודניקים לא יסלחו לפגיעה בבטן הרגישה. גם אם יהיו מלאי טענות נגד מנהיגיהם, גם אם יחושו שהללו מתעלמים ממצוקותיהם, גם אם זעמם יגביה מרומים, הם לא יסכימו לפגיעה בסמל, היסטורי או מנהיגותי. הפעם הזו, המסע נגד מנהיגם חצה את כל הגבולות. הם ראו אותו במצוקתו, וחזרו בהמוניהם הביתה.
לכן בפח הזבל של ההיסטוריה 2015 ימצאו הרבה חומר טוב ומעניין, אבל דבר אחד לא יהיה בו: הבנת הנפש הליכודית.