תודה לאל הבחירות מאחורינו. שוב לא עלה שחר חדש ועל כן נמשיך לבוסס בבוץ היהודי עם ההבטחות שייעלמו והחיוכים שיחמיצו והפוליטיקאים, שכמו ציפורי הנאד נעלמו מהכיכרות לטובת קומבינות מהבילות, שעוד רגע יטביעו את כולנו. חמישה ימים בחמש דקות. פראמין, ומתחילים.
יום ראשון - כבר סופרים את השעות כי אזלו הימים. סופרים את השעות לקראת הכלום. מונים את הדקות לעבר הוואקום, כי עוד יומיים אתם תלכו להצביע כמי ששד כפאו.
מעולם לא היו בחירות כה מאוסות, כה מיותרות, ושהישראלים הלכו אליהם לא תוך חדוות שינוי אלא בפנים חמוצות של מי שאכל משהו מקולקל, וביום שלישי ייצא לרוקן את מעיו בקלפי, ועוד יומיים כל לשלשת הפתקים תימנה ותיספר ותתויק, ויהיו כמה אנחות רווחה ויהיו כמה נשיפות של אכזבה, ואנחנו ניוותר עם הסחורה המשומשת - כל כך משומשת - ששום חוק פיקדון לא יוכל להחזיר אותה ולקבל לפחות זיכוי לקנות משהו אחר.
יום שני - הספירה לאחור אוכלת את הלב ואפילו יש תחושה של ריקנות איומה כי אין יותר סקרים. זה כמו משגל נסוג בדיוק ברגע שלפני שאתה רוצה לדעת מה קורה אסור לך לדעת. זה בדיוק כמו בשידור חי של משחק כדורגל: פנדל, השחקן מתחיל לרוץ אל הכדור, ואז יש הפסקת חשמל ורק מחר או מחרתיים תדע מה התוצאה. כי ביננו, הסקרים הרי מרתקים יותר מהדבר האמיתי שהוא בסוף יגיע, כמו האליפות של מכבי, אז מה. וכל הזמן מדברים "היום יום שני, מי יילך עם מי ומי יהיה שר של מה, ואשתו של מי כבר מתכוננת לרפד מחדש את הספות בבית ההוא ברחביה, ובעלה של מי מתרגל את עצמו למעמד של הגבר הראשון", כי תמיד היו לנו רק גברות ראשונות. אז עוד לילה אחד, עוד קו אחד בטבלת הייאוש, והמשחק יסתיים כרגיל בתיקו אלא שהפעם אין הארכה
יום שלישי - המירוץ לטריליון החל. החנויות מוכרות אחד פלוס אחד ובתי הקפה במבצע קפה ומאפה לבאי הקרנבל הכי מיותר בשכונה. אני מוקף באנשים שממש לא רוצים ללכת להצביע כי הם כועסים על כולם, על אלה שהבטיחו ולא קיימו, על אלה שמבטיחים וברור שלא יקיימו, ועל אלה שיקיימו הפוך ממה שהבטיחו, ובעיקר על הכסף, ים הכסף שנשפך ושממנו יקומו בסופו של יום מנהלי הקמפיינים שיקנו להם על חשבונכם דירה חדשה ומכונית ויעשו טיול התרגעות בתאילנד לנוח מהעבודה הקשה . וכולם יקבלו את הצ'ק מכם -אלה שהצליחו ואלה שפחות, ואלה שממש הכשילו את הלקוחות שלהם, ואלה שעד עכשיו אין להם מושג מה הם עשו ולמה. ומכאן מתחילה ההמתנה, ואתם חושבים איך הפתק ששמתי לפני שעה יעזור לי ולילדים שלי ולסבא ולסבתא ולדורות הבאים. אז זהו שלא.
יום רביעי - בבוקר פשיטת רגל מוחלטת של שני מקצועות ותיקים, הסוקרים והפרשנים. גדודי הכותבים והמשדרים וטובי אשפי הסטטיסטיקה, אלה שניבאו את סופו של הקוסם, נשלפו משרוולו כשפנים לבנים והמבוכה היתה כה גדולה והאולפנים כל כך מפוארים, שמישהו שכח לשאול "חבר'ה, תגידו איך זה שאחד קוסם מנצח ביד קשורה את כל החכמים?", והרי בעוד שנתיים כולם יחזרו ויתנבאו ויקשקשו עצמם לדעת. שמונה שעות קודם עוד ישבה יחימוביץ הפוליטיקאית באולפן וביישה את יחימוביץ העיתונאית כשהתעקשה שהרצוג יכול להרכיב ממשלה ואז עלה השחר. וכשעלה השחר התברר שקוסם יש רק אחד, ומה עלינו בכלל? אה כן, אז הביטוי השחוק אומר מן הפח אל הפחת? אז עכשיו עם דרעי וליצמן ובנט זה כבר מעבר לזה. זה לא מן הפח את הפחת זה מן הפחת אל הת...
והבוקר - זכרון אחרון. מכל הרעש אני זוכר רק מסך אחד. זה היה בדיוק בחצות, כל כך סמלי בלילה שבין התקווה שלהם לייאוש שלהם, בשלב מסוים נחצה המסך לשניים, ובצידו האחד של הפיצול היה ראשו של העבריין המורשע בשוחד אריה דרעי ובצידו האחר היה קלסתרו הנוגה של העבריין המורשע בעדות שקר צחי הנגבי. שני אלה דיברו כבר כשותפים לממשלה, שניהם יהיו שרים בה, שניהם מסמלים יותר מכל את העידן החדש שפרץ ביום שלישי. עשרה אחוז משרי הממשלה החדשה הם עבריינים מורשעים. היה שווה לא?
גבי גזית, כל יום חמישי ב-10:00, רדיו ללא הפסקה