עזבו את ההסתה וההפחדה, את השימוש בעובדי רשות השידור וחמאס או את הקריאות נגד הערבים; בנימין נתניהו הוא קמפיינר ענק. הוא יודע מה גורם לאנשים שמצביעים עבורו ללכת לקלפי, והוא הוכיח ליאיר לפיד שהוא מחובר ולא מנותק. מחובר למה שגורם לישראלים לפחד ולמה גורם להם להתעצבן, מנוני מוזס דרך ברק אובמה, התקשורת ויאיר גרבוז.
אבל עזבו את כל זה. מה שהיה הכי פתטי בקמפיין של הליכוד, שהחל בצליעה, היה התירוצים של נתניהו. הוא אמר שלפיד ונפתלי בנט כפו עליו לתת להם את התיקים הכלכליים; הוא אמר שבעיית הדיור היא אשמת ממשלת אולמרט; הוא אמר שבעיית חמאס היא באשמת ההתנתקות, ושאיראן היא אשמת אובמה. הוא היה ראש הממשלה, אבל כלום לא באחריותו.
האמת היא שזה לא נכון. לפיד רצה להיות שר החוץ, ובנט יכול היה לקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה לפני שלפיד התחבר אליו. נתניהו רצה לתת להם את התיקים הכלכליים וחשב שהוא יצליח לתמרן אותם או להכשיל אותם או גם וגם. נתניהו זרק אחריות וחטף. הוא נסע לוושינגטון, התעמת עם אובמה, בלם את הירידה בסקרים ולא התרומם. הוא החליט מהרגע הראשון ללכת על מלחמה. בלי עכבות, בלי סייגים, בלי לקחת שבויים. לבד מול כולם. אף על פי שנתניהו מנהל את המדינה כבר שש שנים ברציפות ותשע במצטבר, הוא עדיין מצליח לדבר על כך שכולם נגדו, וזה עובד.
הרגע ששינה את התמונה הגיע כשנתניהו לקח אחריות והסתער. הוא התראיין בכל ערוץ ואמר ששגה במדיניות הדיור; הוא דיבר על סכנה לשלטון הימין ועל הפער בסקרים לטובת המחנה הציוני, ועורר את כל הפחדים של הליכודניקים שהלכו להצביע. הוא קילף מעל עצמו את כל התירוצים וכל העטיפות, התנער מנאום בר אילן, הבטיח שלא תקום מדינה פלסטינית, אמר שלא ילך לממשלת אחדות, טען שהערבים לא רק על הגדרות אלא נוהרים בהמוניהם לקלפיות ויזם מהלך שבו התקשרו ליותר ממאה אלף מתלבטים. פעילים נמרצים חזרו בפניהם על התחזית שלפיה הערבים והשמאל מסתערים על הקלפיות ועומדים לקחת את השלטון.
זה היה מאוד דומה לקמפיין השקרי והתועמלני של התנועה האסלאמית שעובד כבר עשור - "אל־אקצא בסכנה". הוא עושה את אותו דבר לערבים, לא משנה מה ישראל אומרת או עושה בפועל.
נתניהו הסתער והוכיח שמול מדינת הפייסבוק של לפיד (11 מנדטים) והדחקות האינטרנטיות של בנט (8 מנדטים) השיטות הישנות והטובות עובדות. כפי שמאחורי הגב החרדים אמרו שאף אחד לא יאמין להם על תיאוריות הפוטש עם לפיד, חוץ מנתניהו; אין אף מצביע שמאל שהאמין שבוז'י יחלק את ירושלים. חלקם גיחכו ואמרו שהלוואי שהייתה לו היכולת לעשות זאת. חוץ ממצביעי הימין. השיטה הישנה והטובה עבדה.
"אנחנו הולכים להפסיד בנקודות, אבל נתניהו ירכיב את הממשלה", אמר לי שר בליכוד בשעות אחר הצהריים. עד שעות הערב נתניהו היה משוכנע שיש פער גדול. הוא באמת פחד, באמת חשש. זו לא הייתה הצגה. הוא גם נראה כך בסרטון המבוהל שהפיץ ביום הבחירות. אנשי הליכוד ראו את ראש הממשלה מפחד ונדבקו בעצמם בחשש הגדול.
נתניהו הצליח בגדול. וזה בלי ספק הישג אישי. בכירים בליכוד אומרים כי זה הישג אישי של נתניהו מול כולם: אובמה, מוזס, הגנרלים, שמעון פרס, אהוד ברק והשמאל. כולם תמכו בהרצוג, ונתניהו לבד הכריע אותם.
התחושה היא של שיכרון חושים. נתניהו הריח את ריח הפרידה והתבוסה. הוא הסיר מעצמו כל עכבה ומסיכה. יצא נגד "ידיעות אחרונות" והמו"ל נוני מוזס, החרים עיתונאים מערוץ 10, הסית נגד ערבים וזה עבד לו. בלי להתחפש, בלי "לשחק אותה", בלי להעמיד פנים שהוא מישהו אחר.
ביבי דור 4
הפיתוי שעומד בפני נתניהו גדול: אמרו שהוא לא קוסם והוא הוכיח אחרת, אמרו שהעם מאס בו והוא הוכיח את ההפך, אמרו שהוא הקיסר מקיסריה והגיע הזמן להגיד "בואי, שרה'לה, הולכים", והוא נשאר קיסר. הוא עלול להאמין שזה באמת כך, וחמור מזה - להתנהג בהתאם. כמו נשיא בקדנציה האחרונה שלו הוא יכול להסיק שהכי טוב לחסל את כל יריביו, לנקום בכל מקטריו, לסגור ערוצים ולמנות מינויים בלי ריכוך ובלי היסוס. הנוקם מבלפור.
נתניהו יצטרך לבחור בדרך התנהלות: התרסה ונקמה מול איחוד ופשרה. הבחירה קשה, כי כמו שהוא אמר, הראשון לא נכון והשני לא יהיה. ללכת עד הסוף זאת התנהגות בעייתית לראש ממשלה, ומצד שני לעטות עליו מעכשיו את מסיכת הממלכתיות זה יהיה דביק, מאולץ ובלתי אמין. יהיה קשה מאוד לקבל את נתניהו המפויס והאחראי אחרי המופע של השבועות האחרונים. מבחן מנהיגות אחד כבר מחכה לנתניהו, וזו השאלה הפשוטה שכבר התחילו לשאול אותו מברכיו מארצות הברית והאיחוד האירופי: מה אתה רוצה ולאן אתה מוביל?
בפעם הראשונה נתניהו מגיע נקי לתפקיד. נתניהו נטו. הגיע הזמן שיאמר מה הוא באמת רוצה. מה החזון המדיני שלו לישראל. בדבריו לעולם יגיד שהוא לא שינה דבר: הוא יפעל נגד התגרענותה של איראן, הוא ימשיך לציין שההסכם של אובמה גרוע ויביא למרוץ חימוש במזרח התיכון, הוא ימשיך לבצר את גבולותיה של ישראל, גדר במזרח וחיזוק בצפון. הוא בעד אחיזה בשטחים, לא רוצה לשלוט בעם אחר ומשוכנע שאבו מאזן סרבן. זה לא מספיק.
יש כאן הזדמנות וגם חובה. במשך שני עשורים ראשי הימין בישראל אימצו את נוסחת השמאל: שתי מדינות לשני עמים והיפרדות מהפלסטינים במחיר של סיכון ביטחוני, כדי לפתור את העניין המוסרי והדמוגרפי. זה כשל. אולי הנוסחה לא עובדת, אולי כי רצו שהיא תיכשל. הגיע הזמן לפתרון ימני נטו. אביגדור ליברמן דיבר על הסדר אזורי וחילופי שטחים ואוכלוסיות. הכל כלול. בנט דיבר רק על סיפוח 60% מהגדה כולל הערבים. בימין האידיאולוגי מדברים על "סיפוח עכשיו", לספח הכל ולתת לערבים זכות הצבעה, גם במחיר שהמפלגה הערבית המאוחדת תגיע ל־35 מנדטים ולא ל־13.
נתניהו צריך להכריע. הוא מצוין בלהגיד מה לא, אבל הוא צריך להגיד מה כן. מה היוזמה שהוא רוצה בה. מה הדרך שלדעתו תעבוד. יחד עם זאת, אולי עכשיו תיפסק הבכיינות משליטת השמאל בכל מוסדות המדינה. נתניהו נבחר, שנתניהו יוביל. בלי בכיינות ובלי התקרבנות, בלי מלביני כביסה ובלי מסיכות. אם זאת הדרך הצודקת, בבקשה תסבירו אותה בארץ ותשווקו אותה בעולם. תשכנעו את חברינו בוושינגטון, זו הזדמנות שלא בטוח שתחזור.
יממה לאחר הבחירות החל נתניהו בגל של הרגעה בראיונות שנתן לערוצי הטלוויזיה בארצות הברית. גם בגלל הביקורת על דבריו נגד הערבים, גם בגלל איתותים מהממשל שיסירו את חליפת ההגנה האמריקאית מישראל באו"ם. אם בישראל נבחר משטר סורר, וושינגטון שוקלת מחדש איך לטפל בו. אבל כאן זו דמוקרטיה, ונתניהו צריך להגיד את האמת. בלי תעלולים. לא רק בעניין המדיני.
הקושי בהרכבת הממשלה נובע יותר מהתנאים ופחות מהתפקידים. כל אחד בא עם שורה של תביעות בלתי מתפשרות: משה כחלון עם הרפורמה בבנקים ובמינהל מקרקעי ישראל. ליברמן עם הדרישה להכריע את חמאס ועם עונש מוות למחבלים, חוק הזוגיות וחוק הנאמנות. יש גם רצון למהפכה בבית המשפט העליון, ועוד כל מיני חוקים. ממשלת הימין יכולה לראשונה להראות מה היא באמת רוצה. היא יכולה לומר שהעם אמר את דברו, שהציבור הכריע. במיוחד נתניהו. מול האנטי-ביבי קיבלנו את ביבי דור 4. עכשיו שיגיד לנו מה זה בדיוק אומר.