1. השנה היא 1999, וזהו יום הבחירות.
חיים עובד בשביל ש״ס, בהסעת אנשים קשישים לקלפיות. הימים, אם אתם זוכרים, הם ימי משפטו של אריה דרעי, ימי ״הוא זכאי, הוא זכאי״, ואו-טו-טו הזכאי ייכנס לכלא, וש״ס יביאו 17 מנדטים. וזה בגלל אנשים כמו חיים ש-17 המנדטים האלה קמו ונהיו, כי הוא וחבריו עבדו מסביב לשעון, יום ולילה, כדי שזה יקרה. ומי שלא מבין מה עשתה הרשעתו של דרעי לאנשים שיום קודם בקושי היו טורחים להגיע לקלפי, אינו מבין עלבון מהו. ומי שלא מבין איך אותם אנשים בדיוק יכחישו היום שהאמינו בחפותו, אינו מבין בושה מהי.
2. אז אנחנו ביום הבחירות ההוא, וחיים עם גפרורים בעיניים, עכשיו כבר צהריים והוא לא ישן יותר מיממה, מתנייע על אדרנלין צרוף, על קפה שחור וסיגריות (חזר למרלבורו אדום, מרוב הלחץ, אחרי שהבטיח לאשתו שבשביל הבריאות הוא יעשן לייט), והוא עובר עם הפולקסווגן המסחרית שלו, 15 שנה על הכביש ועדיין סוחבת, מבית לבית, מכתובת לכתובת, מקים ממיטתם קשישים ונכים וכאלה שלא יצאו מהבית כבר 20 שנה, ולפעמים סתם עצלנים שמנצלים אותו לנסיעה חינם: כולם לצאת ולהצביע, בשביל אריה, בשביל מרן, בשביל לדפוק את האשכנזים, בשביל פעם אחת להרגיש שעלינו לא ידרכו יותר, כסססססס,
ואז הוא מגיע לביתם של יצחק ושושנה כהן, בני 78 ו-76, בהתאמה, ודופק על הדלת ואף אחד לא עונה, אבל מבפנים נשמעים לחישה או דיבור עמום או משהו, והוא חושב, אין להם כוח ללכת להצביע, הם מחכים שהוא ילך, אבל הוא לא ילך, האדרנלין פשוט לא מרשה לו ללכת, או שזו העקשנות, או שזו ההרגשה הזו שאתה מקבל כאשר סוף-סוף אתה חלק ממשהו גדול באמת, והוא מצלצל שוב בפעמון וקורא בקול ובסוף גם מנסה את הדלת, והדלת פתוחה, רק טיפה אבל פתוחה, והוא שולח יד ונכנס פנימה בחשש -אנשים זקנים הם בשבילו כמו קיסרים מיקום מקביל, אנשים שראויים לכל הכבוד שהוא מסוגל לתת, אבל שלעולם לא יבין אותם באמת,
פוסע לתוך הסלון החשוך, ממצמץ בעיניו, ואז הוא רואה את שני הקשישים על הרצפה, כפותים, שקיות של סופרמרקט על ראשיהם, נושמים בכבדות דרך חורים בשקית שמישהו חורר כדי שלא ייחנקו למוות. ולפני שהוא מספיק להגיב, או לקלוט בכלל מה קורה שם, יוצאים שני בחורים מחדר השינה, שק יוטה של דואר ישראל בידיו של אחד מהם, ואקדח בידו של השני.
זה לוקח שנייה. אולי חצי שנייה. ואולי חצי שעה: לזמן אין משמעות, הוא קופא מול הפחד והאקדח שמולו ושלל האפשרויות שמציפות את מוחו ומכריחות אותו לעבד במהירות שיא יותר מדי פרטים, מה קורה פה, מה קורה פה, הם, הוא, הזקנים, אקדח, שוד, סכנה, סכנה!
ואז הבחור עם האקדח מכוון אותו אליו.
והם מביטים זה בזה.
והבחור אומר לשני, זה עם שק הדואר בידיו: ״קשור אותו״.
והבחור השני קושר אותו. ורק אחר כך, כאשר הוא קשור לשני הזקנים ולא מסוגל לזוז - על ראשו הם לא שמו שקית של סופרמרקט, הרי הוא כבר ראה אותם - הוא קולט שמתוך שני השודדים, אחד צעיר ואחד מבוגר - הוא מכיר את הצעיר. קוראים לו ג׳קי גלע. ראה אותו בשכונה פה ושם. הוריו נפטרו. גר אצל... סבתא שלו?
אבל את המבוגר אינו מכיר, והמבוגר נראה זה שמחלק את הפקודות, בעודם עוברים מחדר לחדר, אוספים תכשיטים (שנראים זולים אפילו לאחד כמוהו, שלא מבין כלום בתכשיטים), וחפצי ערך, וכלי כסף, ומנורת חנוכה מוזהבת, הכל לתוך שק הדואר, וחיים מנסה להביט בשני הזקנים הכפותים, שנראים יחסית בסדר, יושבים על הרצפה לידו ומנסים לנשום דרך שקיות הניילון, ואז שני השודדים גומרים לאסוף מה שיכלו, עושים עוד סיבוב לראות שלא פספסו כלום, נעמדים לפני דלת הכניסה, והמבוגר מביט בחיים ישר בעיניים, וחיים מקבל הרגשה צונחת כזו, כמו בלונה פארק ברכבת הרים, כי הוא יודע מיד מה אומר המבט הזה, והמבוגר אומר, בקול נמוך וחלש, כדי שהזקנים לא ישמעו: ״אנחנו חייבים להוריד אותו״.
הצעיר, ג׳קי גלע, מביט בו כמו אידיוט.
״אין ברירה, הוא ראה אותנו״.
״אבל הוא לא מכיר אותנו״, אומר ג׳קי, ומיד חיים רואה שגם ג׳קי זיהה אותו.
״לא משנה״, אומר המבוגר.
״הוא לא יודע מי אנחנו״ -
״לא משנה״.
״הוא לא מכיר אותנו בכלל״.
״לא משנה!״, מתחרפן המבוגר, ״אתה לא מבין מה אומרים לך? הוא ראה אותנו! זה או אנחנו או הוא״.
וג׳קי משיב במבט אטום.
״טוב, תביא את האקדח, אני יעשה את זה״, אומר המבוגר.
״טוב״, אומר ג׳קי, אבל לא נותן לו את האקדח.
״נו, תביא״.
אבל הוא לא זז.
״נו, תביא״, אומר המבוגר, ושולח את ידו לאקדח שג׳קי מחזיק, ולפני שהוא או ג׳קי או חיים שמביט באימה מספיקים להבין מה קורה, נפלט כדור מהאקדח, ואולי ג׳קי ירה בכוונה, ואולי כוונה היא מילה גדולה מדי אבל זה מה שקרה, והמבוגר חוטף את הכדור ונשאר עומד שם, עומד, עומד, לא זז, עומד, וכולם משתתקים, והוא מושיט את ידו לומר משהו אבל אז מתמוטט, ורק כשהוא על הרצפה רואים כתם זעיר של דם היכן שלבו אמור להיות, וג׳קי עומד מעליו ומביט בו, והוא כבר מת, הוא עוד לא יודע את זה ומנסה לומר משהו אבל הוא כבר מת,
וג׳קי, אחרי שוק של כמה שניות מתאושש, מביט בחיים,
מבט אומלל, נבוך,
ואז פתאום הכל חוזר למהירות-על, וג׳קי מדלג מעל האיש המבוגר המת, מדלג מעל שק הדואר על השלל העלוב שבתוכו, פותח את הדלת ונעלם בריצה.
3. אחרי רבע שעה של התפתלויות היסטריות, מצליח חיים להימלט מהמסקינג טייפ שכבל אותו, לשחרר את שני הקשישים משביים, לקרוא למשטרה - אבל לא לפני שהוא משביע את הקשישים לבוא איתו להצביע. בהתחלה הם לא רוצים לשמוע על זה, אבל חיים נותן להם את הרצאת חייו, עד כמה זה חשוב להצביע ש׳׳ס דווקא בגלל מקרים כאלה, כדי שלא יחזרו, כדי שלאנשים כמו אלה ששדדו אותם יהיה חינוך יהודי, ויהיה לב, ויהיה שכל, ותהיה להם גאווה במה שהם, ולא יהיו מה שהאשכנזים שיכנעו אותם שזה כל מה שהם יכולים להיות, פושעים.
הנאום שלו כל כך משכנע, שהם מתחילים לבכות, שניהם, והשוטרים שמסתובבים להם בבית גם הם כמעט דומעים, וכולם נוסעים לקלפי הקרוב, חיים והשוטרים וזוג הקשישים והמון שכנים סקרניים, ובשיירה גדולה הם נכנסים בשערי בית הספר ״הגליל״ ומצביעים ש״ס, וחיים מאושר למרות כל מה שעבר עליו, כי הצליח לצעוד לתוך אולם ההתעמלות של בית הספר, שם עומדת הקלפי, עם לא פחות מ־27 מצביעים שאסף בדרך,
ובמשך כל הזמן הזה הוא לא אומר מילה על ג׳קי, הבחור הצעיר שהציל את חייו וירה בשותפו לפשע, כי הוא אומר לעצמו: ראבק, בזכותו אני עדיין חי. אם כי, יש לומר, בזכותו גם כמעט נהרגתי, כי לכל דבר יש לכאן ולכאן, הוא מזכיר לעצמו.
4. בסוף הוא מוצא אותו. בבית של סבתו זכרונה לברכה, שנפטרה לפני חמש שנים והבית עומד נטוש, עם חמישה אחים שרבים על הירושה אבל אף אחד מהם לא ממש מעוניין לגור בחורבה הזאת, ושם ג׳קי מסתתר כי שם אף אחד לא ימצא אותו, חוץ מחיים שהסבתא ז״ל רשומה אצלו עדיין כמצביעה פוטנציאלית של ש״ס, ומיד עשה את הקישור, ובתשע בערב הוא מגיע אל דלת הבית הנטוש, ודופק ודופק, ואחר כך צועק, ״ג׳קי, תפתח, אני יודע שאתה שם, אל תפחד, רק רוצה לדבר איתך!״.
ואחרי שהוא חוזר על דבריו עוד פעמיים, הוא שומע מבפנים: ״טוב די, כמה אתה צועק? כנס כבר בפנים״.
וחיים פותח את הדלת ונכנס, ורואה את ג׳קי יושב על ספה קרועה שפתיתי ספוג צהוב נוש־ רים מצדי המזרן שלה, פניו בידיו.
״מה קורה ג׳קי?״.
״מה אתה רוצה?״.
״לעזור לך, טרונצ׳ו״.
״אתה תעזור לי? איך תעזור לי? כוס אמא שלך. הרסת הכל״.
״אני הרסתי הכל?״, אומר חיים.
״מה באת באמצע?״.
״אם לא הייתי בא באמצע״, אומר חיים, ״מה היה קורה? היית נהיה שודד זקנים. זה מה שאתה? שודד זקנים? ככה סבתא שלך חינכה אותך?״.
״ומה אני עכשיו?״, אומר ג׳קי. ״רוצח״.
״זה לא רצח. זה הגנה עצמית״.
״זה רצח״, אומר ג׳קי, עיניו ברצפה, ״רצח של חבר״.
חיים מהנהן, מסתכל מסביב.
״היה חבר שלך, הוא?״.
״היה... לא חבר חבר, אבל... תגיד לי, מה אתה רוצה?!״ - הוא זועם לפתע - ״למה באת? אתה רוצה ללכת למשטרה, לך למשטרה״.
״דיברתי כבר עם המשטרה״.
״יופי״.
״ולא אמרתי להם מילה אחת מי אתה״.
ג׳קי מביט בו.
״ואני ימשיך לא להגיד״.
ג׳קי ממשיך להביט בו.
״בתנאי אחד״.
״מה?״.
״שאתה בא איתי להצביע״, אומר חיים.
״מה זה?״.
״הצבעת כבר?״.
״איך הצבעתי״, אומר ג׳קי, ״אני מתחבא כאן מהבוקר״.
״אז אתה בא איתי להצביע ש״ס. יש עוד רבע שעה עד שסוגרים״.
ג׳קי מביט בו. עוד ועוד. ואז אומר: ״תגיד לי, אתה מפגר?״.
״למה אני מפגר?״.
״זה התנאי שלך? שאני יצביע ש״ס?״.
״שתצביע ש״ס, ושתישבע על תמונה של מרן, שאתה לא חוזר לפשע״.
״אתה לא נורמלי, אתה״.
אבל חיים כבר שולף מכיסו מודעת בחירות מקופלת עם תמונה של הרב עובדיה, ושם אותה על השולחן:
״שים יד״.
״לא שם שום דבר״, אומר ג׳קי.
״שים, או שבאמא שלי אני הולך למשטרה!״.
ג׳קי נד בראשו כלא מאמין. אבל בסוף שם יד על התמונה.
״ועכשיו מה?״.
״עכשיו״, אומר חיים, ״תגיד, אני ג׳קי בן -איך קוראים לאבא שלך?״.
״אליהו״.
״אני ג׳קי בן אליהו - תחזור אחרי!״.
״אני ג׳קי בן אליהו״ -
״נשבע בכבוד שלי ובכבוד של רבנו הקדוש הרב עובדיה יוסף״ -
״נשבע בכבוד שלי״, הוא אומר, והחלק הזה עוד מתחלק לו סביר, אבל ברגע שהוא מגיע לשמו של הרב יוסף פתאום עומד לו גוש בגרון.
״ובכבוד״ -
אבל ג׳קי כבר ממשיך מעצמו: ״ובכבוד של מרן הרב עובדיה יוסף״ -
״שלא אחזור יותר לפשע״.
״שלא אחזור...״, וכאן הוא מתחיל לבכות. וחיים מחכה. וג׳קי מפסיק, וממשיך את המש־ פט: ״שלא אחזור יותר לפשע״.
וזהו. חיים פותח את הדלת ומחכה. ג׳קי קם
ויוצא אחריו, והם נוסעים להצביע, ומגיעים שלוש דקות לפני שהקלפי נסגרת. 17 מנדטים הם הוציאו אז. זה מה שהיה.
5. הסיפור הזה, אם היה נגמר כאן, היה יכול להיות סיפור מקסים, מאלה שתקראו בעיתון ותספרו לחברים, מאלה שיש בהם איזה סוג של אנושיות למרות כל האלימות וההרג והמקריות, שיש בהם איזה היגיון פנימי שגורם לך להאמין שהעולם, איכשהו, בסוף מסתדר.
הבעיה היא שזה לא נגמר פה. לצערי זה נגמר השבוע. ככה:
6. חיים כבר זקן. לבדו, אשתו נפטרה לפני כמה שנים, ויש להם שני בנים שחיים בארצות הברית, שבגלל מריבת עבר נוראה לא מדברים איתו כבר 20 שנה. הוא לבד. ונכה, כמעט לחלוטין, אחד מאותם קשישים שפעם היה מסיע ביום הבחירות לקלפי.
ומי היחיד שעוזר לו לשרוד את היומיום? ניחשתם, ג׳קי. כבר בן 50 היום, גרוש עם שני ילדים, חי בגפו אבל מסתדר, וכמו שהבטיח לחיים ולמרן - מעולם, מעולם לא חזר לפשע.
ג׳קי מוציא אותו כל יום לסיבוב. ג׳קי דואג לו לאוכל. ג׳קי מנקה לו את הבית. בלעדיו הוא לא היה שורד דקה. ועכשיו הם יושבים בחומו־ סייה קרובה, חיים בכיסא גלגלים וג׳קי מאכיל אותו מרק, והם מדברים על הבחירות הקרובות, והפעם זה ג׳קי שאמור להסיע את חיים, ותוך כדי שיחה מתפלקת לו, לג׳קי, הודאה: הוא הולך להצביע כחלון, הפעם.
״כחלון? כחלון?!״, זועם חיים, ״לא למדת שום דבר? לא נשבעת על התמונה של מרן?״.
״לא נשבעתי שאני יצביע ש״ס תמיד״, מתגונן ג׳קי. ״נשבעתי שאני לא יחזור לפשע״.
״אתה רצחת בנאדם!״.
״הגנה עצמית!״.
״ירית בו כמו כלב״.
״בשביל להציל אותך, יא חרא!״.
״אתה שמת יד על התמונה של מרן״ -
״בשבילך״, אומר ג׳קי.
״ואתה נשבעת״ -
״וקיימתי!״.
״כחלון זה לקיים?!״.
״לא הרגתי אף אחד מאז״, אומר ג׳קי, ״וגם הבן זונה הזה שאול עדני, אתה יודע טוב מאוד איזה בן אדם הוא היה״.
״לא שייך!״.
״איזה חיה״.
״לא שייך!״
״אז זה שהורדתי אותו, זה היה טובה לאנושות״.
״גם כן טובה״, אומר חיים. ״רוצח!״.
״הרוצח רוצח פטור, זה בתורה שלך״.
״אולי זה בתורה של כחלון״.
״שאול עדני? החרא הזה? אתה אומר שלא הגיע לו למות?״.
וזה הרגע, שבו לפתע ג׳קי חש יד על כתפו, ומסתובב לאחור ורואה שם שני שוטרים, ומנ־ סה לקום אבל הם מצמידים אותו לשולחן.
״אבל מה עשיתי?״, הוא מנסה.
״מה עשית? הודית ברצח״.
״לא, לא, לא״ -
״לא, לא, לא״, אומר מיד גם חיים, ״זה היה הגנה עצמית״.
״שתוק״, אומר ג׳קי.
״כן״, אומר השוטר שמחזיק את ג׳קי עם היד מכופפת לאחור והפנים צמודות לשולחן, ״אולי באמת כדאי שתשתוק״.
והשני הולך החוצה מתפקע מצחוק, וחיים שומע אותו אומר בטלפון, ״אתה לא מאמין, זוכר את הרצח של שאול עדני מלפני 15 שנה? נראה לי פתרנו אותו״.
והשוטרים לוקחים את חיים ואת ג׳קי למשטרה, למרות שאת חיים הם כנראה לא ממש צריכים, כי אחרי שלוש שעות הם משחררים אותו ואפילו מזמינים לו מונית, ועוזרים לו לעלות, והוא שם לב שהם זורחים מתענוג, כל תחנת המשטרה זורחת מתענוג, והוא יודע, הוא מרגיש את זה בעצמות, שעוד שנים הם יספרו את הסיפור הזה, איך פתרו תעלומה של 15 שנה בבוקר אחד בחומוס הלבנוני.
חיים מצליח להגיע איכשהו לביתו - נהג המונית עוזר לו לצאת ומקלל בשקט כל הזמן -ונכנס הביתה, ונועל את הדלת.
והימים עוברים. הוא לגמרי לבד, לא שומע שום דבר מג׳קי, ויודע שגם לא ישמע, ויודע שאף אחד לא יבוא לעזור לו יותר, אף אחד לא יכין לו מרק וינקה את השירותים ויוציא אותו לטיול, והוא יודע שהשכנים שלו יודעים את זה כי הם כבר התחילו להתלונן על הריח שנודף מדירתו, יודעים שהוא לבד אבל אף אחד לא יציע לעזור לו, יודעים גם שהאדם היחיד שעזר לו נעצר כי זה היה בחדשות, אבל לא רק שלא הציעו לעזור, אף אחד גם לא התקשר לעירייה, נגיד, לעזרה סוציאלית, שיבדקו מה איתו, הם יודעים שבקושי יש לו משהו לאכול, הם יודעים את כל זה, אבל מה שהם לא יודעים זה שיש לו עדיין, מאז, שמור בארון הבגדים מתחת לחליפת השבת שהוא כבר לא משתמש בה כי איננו יכול יותר להגיע לבית הכנסת, האקדח ההוא - האקדח של ג׳קי, שבו הרג את שותפו לשוד הזקנים, לפני כל כך הרבה שנים. חיים אסף אותו מהרצפה, אז, והחביא אותו מהמשטרה, ומעולם לא דיבר עליו קודם, והוא מגלגל את עצמו אל ארון הבגדים ומוצא את האקדח שיש בו עדיין שלושה כדורים ולבו מתחיל לדפוק, אבל הוא מכוון את הקנה ללבו ואומר כסססססססס -
ולוחץ וכך נגמר הסיפור הזה, שאם היינו עו־ צרים אותו קודם, אולי הייתה לו טיפה משמ־ עות, טיפה מוסר השכל, ואולי אם נמשיך לספר אותו אז תהיה לו שוב, ומי קובע איפה מתחיל סיפור ואיפה נגמר, אבל לי אין יותר מה לומר בעניין, ולכן אני תקוע עם הסוף הזה.